על התמקדות (והתקדמות) בגיל הרך מאוד
א' המקסימה שלחה לי מייל ושאלה אם סדנת התמקדות להורים תתאים גם לה, כאם חדשה יחסית לתינוק בן עשרה חודשים. השבתי לה שבעיני הסדנה מתאימה לכל הורה שחווה קושי כלשהו מול ילדיו (האמת שהיא מתאימה לכל אדם שחווה אי פעם קושי כלשהו מול אדם כלשהו, או יצר קשר כלשהו עם אדם כלשהו, כי למעשה מדובר בכלים לחיים עם עצמנו ועם אחרים, אבל זה שם קצת ארוך לסדנה...), ושיותר מזה, אני מאמינה בזה עוד לפני הקושי (ולא שאין קושי עם תינוק בן שנה...). אני מאמינה שככל שמתחילים מוקדם יותר לתקשר אחרת עם הילדים, הם מקבלים את הכלים הללו פנימה בטבעיות.
כך כתבתי לה אמש, ויהי ערב, ויהיה בוקר, וקפצתי לבקר את חברתי א', המקסימה אף היא, ואת התינוק החדש שלה ג', בן חצי שנה.
ג' גם הוא מקסים, ישן במשך שעתיים תמימות ונתן לי ולאמא שלו להשלים פערים. בין השאר ניהלנו שיחה התמקדותית על תשומת לב פנימה, על הקשבה, על שיקוף (רבים מחברי נאלצים לאחרונה לדבר על זה. למזלי, רובם לא נראים סובלים).
גם כשהתעורר התגלה ג' כתינוק חייכני במיוחד. השהות במחיצת שני המקסימים האלה, כששאלתה של א' השניה מאתמול עדיין בראשי, היתה מבחינתי שיעור מרתק בהתמקדות עם הורים ותינוקות.
כמה דברים משכו במיוחד את תשומת הלב:
~ א' הרימה אותו בזרועותיה ברכות, והשניים החליפו גרגורים ונגיעות במשך מספר דקות. אחר כך נדרשה א' לעשות משהו בבית. בעדינות, הניחה את ג' על בטנו על משטח פעילות צבעוני ועליו מספר צעצועים, וניגשה לענייניה בחיוך: "עכשיו תתאמן קצת". ג' הגה "אה!". א', ממקום עומדה, אמרה: "אה, לא בא לך?" אבל התברר שדווקא בא לו, והוא ניגש מייד למלאכה והחל להתבונן בכל הדברים המעניינים שסביבו ומתחתיו.
~ כששאלתי את א' אחר כך, מדוע אמרה מה שאמרה, היא חשבה שניה ואמרה – "אני באמת לא יודעת". אחר כך השתהתה מספר רגעים ואז אמרה: "לפעמים כשאני נוסעת איתו ועם אחותו בת הארבע וחצי באוטו, והוא עושה קולות, אני שואלת אותו "מה קרה ג'? למה אתה מקטר?" ואחותו אומרת לי: "אמא, הוא לא מקטר, הוא מדבר".
~ במשך זמן מה התעמל ג' על השטיח ואז הביט בנו בסקרנות. גבותיו התרוממו ופיו נפער מעט כשהסתכל עלינו. הבטתי בא' ואז קלטתי ששתינו מחקות אותו, מעט בהגזמה, אפילו צירפנו קול לפרצוף המשתאה שעשינו.
~ ג' מיצה את העיון בנו וחזר לעיסוקיו, גבו אלינו. הוא תינוק סקרן ופעלתן מאוד, אך כמנהג בני גילו, סקרנותו ופעלתנותו אינם מסונכרנים עדיין. בדרכו להרפתקה חדשה, הוא משקיע אנרגיה רבה בהתהפכויות, ומדי פעם מנסה לזחול: מניע עצמו קדימה (ובסיבובים) על הגחון, או נעמד על ארבע וקורס. בשלב הזה השתתקנו שתינו, והמשכנו להתבונן בו, אבל פתאום יצא ממני תיאור כזה: "הו, מצאת את המראה הזו. אתה נוגע בה עם הפה. זה חלקלק, וקצת קריר! אתה נוגע בזה שוב עם הפה. זה כבר מוכר! עכשיו אתה מזיז אותה הצידה. הי, הנה כדור! הוא ירוק. אה, אתה מתרומם על הברכיים. אתה עובד קשה! איזו נחישות במצח! אתה יוצא לדרך?".
~ ג' הניע את ידו לעבר הכדור הירוק, נגע בו והופ, הכדור התגלגל ממנו והלאה. הבעה ברורה של תסכול עלתה על פניו. א' ואני נדרכנו שתינו; היה די ברור משפת הגוף שלנו שהתכוונו לקום ולגלגל את הכדור בחזרה לעברו, מגיבות למצוקה שבפניו. אבל אולי בגלל המוד ההתמקדותי שהיינו בו, התיישבנו חזרה במקומנו. "הכדור ברח... זה מתסכל!" ג' אזר את כל כוחותיו, התרומם שוב ויצא במסע לעבר הכדור. הוא זחל.
~ כעבור זמן מה הגיע הזמן ללכת, או לפחות להתחיל להתארגן. א' אספה את ג' מהמרבד, והניחה אותו בסלקל. הוא התחיל לבכות. זה היה בכי חזק, ברור. אני חשבתי שאולי הוא מצטער על הפרידה הכפויה מהצעצועים , והצעתי לו אחד מהם. הוא הסתכל עליו, שקל את העניין, ואז המשיך לבכות, באותו בכי חזק וברור. "הוא רעב", אמרה אמא שלו. מנימת קולה נשמע בבירור שהיא יודעת. פשוט יודעת. היא נתנה לו בקבוק והוא נצמד אליו בשקיקה.
אז מה היה לנו שם, ואיך זה קשור להתמקדות?
~ תשומת לב של האם לתגובתה לתינוק: מתי היא מגיעה ממקום יודע, מחובר, מכיר את התינוק, ומתי ממקום אחר.
~ שיקוף פעולותיו של התינוק, בהבעות פנים (את זה אנחנו עושים באופן טבעי, כנראה מדובר בשריד אבולוציוני), בקול או בתיאור.
~ העובדה שאם אנחנו בהקשבה ותשומת לב, לא ממהרים לעזור אלא שוהים, בסקרנות, עם התינוק, ההתקדמות תבוא מתוכו. הוא עוזר לעצמו.
התינוק וגופו, ואנחנו ההורים
להתמקדות שני פנים מרכזיים: היא תשומת לב לגוף, והיא צורה של תקשורת. תקשורת עם עצמנו, בראש ובראשונה, ותקשורת עם זולתנו.
בין הורים וילדים, ההתמקדות מאפשרת להורה לשים לב לעצמו מול הילד, למה שמניע את תגובותיו, ולאופן בו תגובותיו מניעות את אלה של הילד. היא מאפשרת הקשבה מלאה ונקיה לילד, ומאפשרת לילד להתוודע לתחושות שלו ולמצוא בהן מקור לבטחון ופעולה.
תינוקות נולדים מחוברים לגוף. בראשית, הרי, יש שם רק גוף. לאט לאט הם מתרחקים מהתחושה החזקה הזו בנוגע לגופם, מהחיבור הזה. או אולי נכון ועצוב יותר לומר – אנחנו מרחיקים אותם. מחלק מזה אי אפשר להימנע: ישנם קודים חברתיים שיש ללמד ולהטמיע. ישנם סדרים בבית שחיוניים להתנהלותו השוטפת, כל בית והסדרים שלו: מתי הולכים לישון, למשל. לפעמים אנחנו מפרשים אותם ושמים עליהם דברים שלנו – "לא בא לך", "אתה מקטר". לפעמים אנחנו מדייקים בזיהוי תחושת הרעב, העייפות או הכאב, ולפעמים לא.
עם הזמן, ככל שהם גדלים הם יודעים פחות ופחות לזהות מה קורה אצלם בפנים.
אנחנו, כמובן, מנסים עדיין, נואשות, לנחש מה הם רוצים, ולעתים קרובות נכשלים. עם הכשלון מגיעים התסכול, השתיקות, המריבות...
וביחס לעצמנו? למה שקורה בתוכנו אנחנו כבר מזמן לא מחוברים. הרבה שנים חלפו מאז שזחלנו על השטיח.
אז נכון, אפשר להגיע לסדנת התמקדות להורים, וללמוד מחדש להקשיב לעצמנו מול הילד, להקשיב לילד, וללמד אותו להקשיב לעצמו.
אבל בעצם, כמה נפלא יכול היה להיות לא להידרש לסיבוב הזה. לא להרחיק את התינוק מהתחושות ההן, אלא להפך: להתחבר אליהן בעצמנו, ולאפשר לתינוק רצף של היכרות עמוקה ונוטעת בטחון עם גופו. אפילו להעמיק אותה עוד, לתווך, לתת לה מילים, לחבר אותה לשלב הבא, שלב התקשורת המילולית. להיות עם התינוק באקלים של הקשבה ותשומת לב פנימה, מההתחלה.
כך כתבתי לה אמש, ויהי ערב, ויהיה בוקר, וקפצתי לבקר את חברתי א', המקסימה אף היא, ואת התינוק החדש שלה ג', בן חצי שנה.
ג' גם הוא מקסים, ישן במשך שעתיים תמימות ונתן לי ולאמא שלו להשלים פערים. בין השאר ניהלנו שיחה התמקדותית על תשומת לב פנימה, על הקשבה, על שיקוף (רבים מחברי נאלצים לאחרונה לדבר על זה. למזלי, רובם לא נראים סובלים).
גם כשהתעורר התגלה ג' כתינוק חייכני במיוחד. השהות במחיצת שני המקסימים האלה, כששאלתה של א' השניה מאתמול עדיין בראשי, היתה מבחינתי שיעור מרתק בהתמקדות עם הורים ותינוקות.
כמה דברים משכו במיוחד את תשומת הלב:
~ א' הרימה אותו בזרועותיה ברכות, והשניים החליפו גרגורים ונגיעות במשך מספר דקות. אחר כך נדרשה א' לעשות משהו בבית. בעדינות, הניחה את ג' על בטנו על משטח פעילות צבעוני ועליו מספר צעצועים, וניגשה לענייניה בחיוך: "עכשיו תתאמן קצת". ג' הגה "אה!". א', ממקום עומדה, אמרה: "אה, לא בא לך?" אבל התברר שדווקא בא לו, והוא ניגש מייד למלאכה והחל להתבונן בכל הדברים המעניינים שסביבו ומתחתיו.
~ כששאלתי את א' אחר כך, מדוע אמרה מה שאמרה, היא חשבה שניה ואמרה – "אני באמת לא יודעת". אחר כך השתהתה מספר רגעים ואז אמרה: "לפעמים כשאני נוסעת איתו ועם אחותו בת הארבע וחצי באוטו, והוא עושה קולות, אני שואלת אותו "מה קרה ג'? למה אתה מקטר?" ואחותו אומרת לי: "אמא, הוא לא מקטר, הוא מדבר".
~ במשך זמן מה התעמל ג' על השטיח ואז הביט בנו בסקרנות. גבותיו התרוממו ופיו נפער מעט כשהסתכל עלינו. הבטתי בא' ואז קלטתי ששתינו מחקות אותו, מעט בהגזמה, אפילו צירפנו קול לפרצוף המשתאה שעשינו.
~ ג' מיצה את העיון בנו וחזר לעיסוקיו, גבו אלינו. הוא תינוק סקרן ופעלתן מאוד, אך כמנהג בני גילו, סקרנותו ופעלתנותו אינם מסונכרנים עדיין. בדרכו להרפתקה חדשה, הוא משקיע אנרגיה רבה בהתהפכויות, ומדי פעם מנסה לזחול: מניע עצמו קדימה (ובסיבובים) על הגחון, או נעמד על ארבע וקורס. בשלב הזה השתתקנו שתינו, והמשכנו להתבונן בו, אבל פתאום יצא ממני תיאור כזה: "הו, מצאת את המראה הזו. אתה נוגע בה עם הפה. זה חלקלק, וקצת קריר! אתה נוגע בזה שוב עם הפה. זה כבר מוכר! עכשיו אתה מזיז אותה הצידה. הי, הנה כדור! הוא ירוק. אה, אתה מתרומם על הברכיים. אתה עובד קשה! איזו נחישות במצח! אתה יוצא לדרך?".
~ ג' הניע את ידו לעבר הכדור הירוק, נגע בו והופ, הכדור התגלגל ממנו והלאה. הבעה ברורה של תסכול עלתה על פניו. א' ואני נדרכנו שתינו; היה די ברור משפת הגוף שלנו שהתכוונו לקום ולגלגל את הכדור בחזרה לעברו, מגיבות למצוקה שבפניו. אבל אולי בגלל המוד ההתמקדותי שהיינו בו, התיישבנו חזרה במקומנו. "הכדור ברח... זה מתסכל!" ג' אזר את כל כוחותיו, התרומם שוב ויצא במסע לעבר הכדור. הוא זחל.
~ כעבור זמן מה הגיע הזמן ללכת, או לפחות להתחיל להתארגן. א' אספה את ג' מהמרבד, והניחה אותו בסלקל. הוא התחיל לבכות. זה היה בכי חזק, ברור. אני חשבתי שאולי הוא מצטער על הפרידה הכפויה מהצעצועים , והצעתי לו אחד מהם. הוא הסתכל עליו, שקל את העניין, ואז המשיך לבכות, באותו בכי חזק וברור. "הוא רעב", אמרה אמא שלו. מנימת קולה נשמע בבירור שהיא יודעת. פשוט יודעת. היא נתנה לו בקבוק והוא נצמד אליו בשקיקה.
אז מה היה לנו שם, ואיך זה קשור להתמקדות?
~ תשומת לב של האם לתגובתה לתינוק: מתי היא מגיעה ממקום יודע, מחובר, מכיר את התינוק, ומתי ממקום אחר.
~ שיקוף פעולותיו של התינוק, בהבעות פנים (את זה אנחנו עושים באופן טבעי, כנראה מדובר בשריד אבולוציוני), בקול או בתיאור.
~ העובדה שאם אנחנו בהקשבה ותשומת לב, לא ממהרים לעזור אלא שוהים, בסקרנות, עם התינוק, ההתקדמות תבוא מתוכו. הוא עוזר לעצמו.
התינוק וגופו, ואנחנו ההורים
להתמקדות שני פנים מרכזיים: היא תשומת לב לגוף, והיא צורה של תקשורת. תקשורת עם עצמנו, בראש ובראשונה, ותקשורת עם זולתנו.
בין הורים וילדים, ההתמקדות מאפשרת להורה לשים לב לעצמו מול הילד, למה שמניע את תגובותיו, ולאופן בו תגובותיו מניעות את אלה של הילד. היא מאפשרת הקשבה מלאה ונקיה לילד, ומאפשרת לילד להתוודע לתחושות שלו ולמצוא בהן מקור לבטחון ופעולה.
תינוקות נולדים מחוברים לגוף. בראשית, הרי, יש שם רק גוף. לאט לאט הם מתרחקים מהתחושה החזקה הזו בנוגע לגופם, מהחיבור הזה. או אולי נכון ועצוב יותר לומר – אנחנו מרחיקים אותם. מחלק מזה אי אפשר להימנע: ישנם קודים חברתיים שיש ללמד ולהטמיע. ישנם סדרים בבית שחיוניים להתנהלותו השוטפת, כל בית והסדרים שלו: מתי הולכים לישון, למשל. לפעמים אנחנו מפרשים אותם ושמים עליהם דברים שלנו – "לא בא לך", "אתה מקטר". לפעמים אנחנו מדייקים בזיהוי תחושת הרעב, העייפות או הכאב, ולפעמים לא.
עם הזמן, ככל שהם גדלים הם יודעים פחות ופחות לזהות מה קורה אצלם בפנים.
אנחנו, כמובן, מנסים עדיין, נואשות, לנחש מה הם רוצים, ולעתים קרובות נכשלים. עם הכשלון מגיעים התסכול, השתיקות, המריבות...
וביחס לעצמנו? למה שקורה בתוכנו אנחנו כבר מזמן לא מחוברים. הרבה שנים חלפו מאז שזחלנו על השטיח.
אז נכון, אפשר להגיע לסדנת התמקדות להורים, וללמוד מחדש להקשיב לעצמנו מול הילד, להקשיב לילד, וללמד אותו להקשיב לעצמו.
אבל בעצם, כמה נפלא יכול היה להיות לא להידרש לסיבוב הזה. לא להרחיק את התינוק מהתחושות ההן, אלא להפך: להתחבר אליהן בעצמנו, ולאפשר לתינוק רצף של היכרות עמוקה ונוטעת בטחון עם גופו. אפילו להעמיק אותה עוד, לתווך, לתת לה מילים, לחבר אותה לשלב הבא, שלב התקשורת המילולית. להיות עם התינוק באקלים של הקשבה ותשומת לב פנימה, מההתחלה.