על הרכות הסודית והרצון האילם
צילום: איתי רון
בעת האחרונה, כך יצא, אני מלווה תהליכים של ארבע נשים (מקסימות) שמבקשות זוגיות.
ארבע נשים, כל אחת בעשור אחר לחייה, שתיים מהן רווקות, שתיים גרושות, האחת מגדלת את ילדיה לבד, השניה – ילדיה כבר בגרו ועזבו את הבית. האחת גדלה בקיבוץ, השניה במושב, השלישית בעיר גדולה והרביעית – בעיר קטנה. גם במראה שלהן, ואפילו בצבעי השיער שלהן הן שונות זו מזו לחלוטין.
והמכנה המשותף הבולט ביותר ביניהן, בעיני, הוא הרכות הנסתרת.
היא לא רק נסתרת, הרכות, היא מסתתרת. מתחפרת היטב. כי רכות מזוהה אצלנו פעמים רבות עם פגיעות וחולשה, ולכן, למודת קרבות ושיעורים שהתחילו הרבה לפני שהחל המסע לחיפוש הזוגיות, היא מצולקת ונוקשה. סביבה חומות גבוהות של קשיחות, מוקפות חפיר של קהות, וכלבי שמירה חושפי שיניים של פחדים ניצבים עליהן, כדי שלא יראו. כדי שלא יגעו. כדי שלא יפגעו.
אפשר לראות את זה בחיתוך הדיבור, בלסת הננעלת, בהומור, בכאב בשכמות, שמחזיקות ומסוככות.
בתהליך ההתמקדות, אנחנו לא ממהרות להסיר את החומות. אנחנו מכבדות את תפקידן ומודות להן על השמירה ההדוקה שלהן. אנחנו שמות לב לכל הפחדים, נותנות להם את המקום ואת הזמן שלהם: לפחד להישאר לבד. לפחד להיפגע. שוב.
הפחד לרצות
ואנחנו שמות לב גם לפחד נוסף: הפחד לחלום. הפחד לקוות. הפחד לרצות.
הפחד להזכר כמה טוב זה היה פעם, ולו לרגע. כמה טוב זה יכול להיות. הפחד - כי כל כך הרבה פעמים נחלנו אכזבה וכאב.
אז אולי אם לא נרגיש אותו, את הרצון הזה, אולי נצליח לחמוק מן הכאב.
אולי אם נסכים להתפשר, להנמיך ציפיות, לטשטש את התמונה ההיא – אולי אז זה יכאב פחות.
כבר כל כך הרבה שנים, אם בכלל, מאז הרשו לעצמן לומר: אני רוצה. אני רוצה כזה. אני רוצה את זה. בדיוק את זה.
ולא רק הן. כולנו. כמה מאיתנו מרשים לעצמנו לומר בבירור: אני רוצה את העבודה הזו, ולהרוויח את הסכומים האלה, ואת הבית הזה, ואת ההתרגשות הזו, ואת האהבה הזו.
מייד צצים ה"אבל"ים. מן הסובבים אותנו, מתוכנו, מחשש לעין הרע, מלהתגרות בגורל, מלהעז.
מלהעז להחשף, להוציא לאור את הרצון העמוק, שנמצא אי שם בפנים, נעול במחשכים עם כל הרכות הזו.
במאמר מוסגר – בא לי!
אין פלא שאחד הצירופים שהורים מתעבים במיוחד הוא "בא לי!"
בא לך? אנחנו מתקשחים: באיזו זכות בא לך? גם לי בא, בא לי הרבה דברים, אבל אני לא אומרת בא לי! כי אני לא יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה, אז מוטב לא לרצות את כל מה שאני רוצה, או לפחות לא לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
ושימו לב, שכשהיו ילדינו צעירים יותר, ורק התחילו לדבר והיו מצביעים על משאת נפשם ואומרים "את זה!" - לא כעסנו עליהם. חייכנו ברכות, אפילו בגאווה, אל מול הרצון הפנימי שלהם שמתחיל לדבר עם העולם.
כהורים, אם נשים לב לכל מה שהבא-לי הזה מעורר בנו, נוכל להתבונן בסקרנות, ברכות, בפליאה אל הילד שלנו ואל משאלות ליבו. זה בכלל לא אומר שנספק אותן, זה לא מטיל עלינו כל חובה. להפך: אפשר רק להכיר בו, ברצון הלגיטימי והבהיר הזה, ולשמוח על האפשרות של הילד להביע אותו, ועל ההזדמנות שניתנה לנו לפגוש בו.
להקשיב לרצון, לשחרר את הרכות
בטח שמעתם על כל העסק של זימון מציאות, והסוד, וכל הג'אז הזה. ואולי קראתם – ואולי אתם אפילו מאמינים - שזה עובד, ואולי אפילו הכנתם לכם לוח חזון סודי או גלוי. אבל בפנים, עמוק בפנים, יש עוד משהו שעוצר. עוצר מלהתרחב מספיק כדי לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
ובאמת, אם לא נסכים לבטא, בתוכנו פנימה, את הרצון, את החלום; אם לא נסכים להרגיש אותו ונהדוף אותו, איך לא ירגיש דחוי? איך אנחנו לא נרגיש דחויים?
אז לאט לאט, ומתוך תשומת לב לכל הפחדים, מתוך הקשבה עמוקה ומקבלת לכל כלבי השמירה הללו עד שיניחו לנו להרביצם ארצה וללטפם, נתקרב אל החלום, אל התקווה, אל הרצון.
וכשנעשה זאת, נוכל להבחין בה, ברכות. טיפין טיפין היא תשתחרר מכלאה, תבצבץ ותפציע ותעטוף את המקום השברירי הזה שמעז, כמו אמא שעוטפת את תינוקה הבוכה מרה. היא תתפוס את מקומה במרחב הפנימי שבתוכנו, והיא תוכל גם לצאת החוצה, והיא תאפשר לנו להרגיש ולהגיד את מה שאולי מעולם לא ידענו, אבל הוא חרות בגופנו כידיעת הטוב: זה מה שאני רוצה. את זה.
ארבע נשים, כל אחת בעשור אחר לחייה, שתיים מהן רווקות, שתיים גרושות, האחת מגדלת את ילדיה לבד, השניה – ילדיה כבר בגרו ועזבו את הבית. האחת גדלה בקיבוץ, השניה במושב, השלישית בעיר גדולה והרביעית – בעיר קטנה. גם במראה שלהן, ואפילו בצבעי השיער שלהן הן שונות זו מזו לחלוטין.
והמכנה המשותף הבולט ביותר ביניהן, בעיני, הוא הרכות הנסתרת.
היא לא רק נסתרת, הרכות, היא מסתתרת. מתחפרת היטב. כי רכות מזוהה אצלנו פעמים רבות עם פגיעות וחולשה, ולכן, למודת קרבות ושיעורים שהתחילו הרבה לפני שהחל המסע לחיפוש הזוגיות, היא מצולקת ונוקשה. סביבה חומות גבוהות של קשיחות, מוקפות חפיר של קהות, וכלבי שמירה חושפי שיניים של פחדים ניצבים עליהן, כדי שלא יראו. כדי שלא יגעו. כדי שלא יפגעו.
אפשר לראות את זה בחיתוך הדיבור, בלסת הננעלת, בהומור, בכאב בשכמות, שמחזיקות ומסוככות.
בתהליך ההתמקדות, אנחנו לא ממהרות להסיר את החומות. אנחנו מכבדות את תפקידן ומודות להן על השמירה ההדוקה שלהן. אנחנו שמות לב לכל הפחדים, נותנות להם את המקום ואת הזמן שלהם: לפחד להישאר לבד. לפחד להיפגע. שוב.
הפחד לרצות
ואנחנו שמות לב גם לפחד נוסף: הפחד לחלום. הפחד לקוות. הפחד לרצות.
הפחד להזכר כמה טוב זה היה פעם, ולו לרגע. כמה טוב זה יכול להיות. הפחד - כי כל כך הרבה פעמים נחלנו אכזבה וכאב.
אז אולי אם לא נרגיש אותו, את הרצון הזה, אולי נצליח לחמוק מן הכאב.
אולי אם נסכים להתפשר, להנמיך ציפיות, לטשטש את התמונה ההיא – אולי אז זה יכאב פחות.
כבר כל כך הרבה שנים, אם בכלל, מאז הרשו לעצמן לומר: אני רוצה. אני רוצה כזה. אני רוצה את זה. בדיוק את זה.
ולא רק הן. כולנו. כמה מאיתנו מרשים לעצמנו לומר בבירור: אני רוצה את העבודה הזו, ולהרוויח את הסכומים האלה, ואת הבית הזה, ואת ההתרגשות הזו, ואת האהבה הזו.
מייד צצים ה"אבל"ים. מן הסובבים אותנו, מתוכנו, מחשש לעין הרע, מלהתגרות בגורל, מלהעז.
מלהעז להחשף, להוציא לאור את הרצון העמוק, שנמצא אי שם בפנים, נעול במחשכים עם כל הרכות הזו.
במאמר מוסגר – בא לי!
אין פלא שאחד הצירופים שהורים מתעבים במיוחד הוא "בא לי!"
בא לך? אנחנו מתקשחים: באיזו זכות בא לך? גם לי בא, בא לי הרבה דברים, אבל אני לא אומרת בא לי! כי אני לא יכולה לקבל את כל מה שאני רוצה, אז מוטב לא לרצות את כל מה שאני רוצה, או לפחות לא לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
ושימו לב, שכשהיו ילדינו צעירים יותר, ורק התחילו לדבר והיו מצביעים על משאת נפשם ואומרים "את זה!" - לא כעסנו עליהם. חייכנו ברכות, אפילו בגאווה, אל מול הרצון הפנימי שלהם שמתחיל לדבר עם העולם.
כהורים, אם נשים לב לכל מה שהבא-לי הזה מעורר בנו, נוכל להתבונן בסקרנות, ברכות, בפליאה אל הילד שלנו ואל משאלות ליבו. זה בכלל לא אומר שנספק אותן, זה לא מטיל עלינו כל חובה. להפך: אפשר רק להכיר בו, ברצון הלגיטימי והבהיר הזה, ולשמוח על האפשרות של הילד להביע אותו, ועל ההזדמנות שניתנה לנו לפגוש בו.
להקשיב לרצון, לשחרר את הרכות
בטח שמעתם על כל העסק של זימון מציאות, והסוד, וכל הג'אז הזה. ואולי קראתם – ואולי אתם אפילו מאמינים - שזה עובד, ואולי אפילו הכנתם לכם לוח חזון סודי או גלוי. אבל בפנים, עמוק בפנים, יש עוד משהו שעוצר. עוצר מלהתרחב מספיק כדי לומר בקול ברור, בקול תמים – בא לי!
ובאמת, אם לא נסכים לבטא, בתוכנו פנימה, את הרצון, את החלום; אם לא נסכים להרגיש אותו ונהדוף אותו, איך לא ירגיש דחוי? איך אנחנו לא נרגיש דחויים?
אז לאט לאט, ומתוך תשומת לב לכל הפחדים, מתוך הקשבה עמוקה ומקבלת לכל כלבי השמירה הללו עד שיניחו לנו להרביצם ארצה וללטפם, נתקרב אל החלום, אל התקווה, אל הרצון.
וכשנעשה זאת, נוכל להבחין בה, ברכות. טיפין טיפין היא תשתחרר מכלאה, תבצבץ ותפציע ותעטוף את המקום השברירי הזה שמעז, כמו אמא שעוטפת את תינוקה הבוכה מרה. היא תתפוס את מקומה במרחב הפנימי שבתוכנו, והיא תוכל גם לצאת החוצה, והיא תאפשר לנו להרגיש ולהגיד את מה שאולי מעולם לא ידענו, אבל הוא חרות בגופנו כידיעת הטוב: זה מה שאני רוצה. את זה.