בעת האחרונה אני מוצאת את עצמי מרגישה לא מובנת. אני כבר שמה לב שזה גל, זה מגיע בתקופות, ואני יכולה כבר לראות בבהירות את הצורך שלי שצועק שם. אני שמה לב שזה מסתנכרן, למשל, עם פתיחתם הקרבה של קורסים, רובם למתמקדים, והצורך שיבינו מה אני אומרת, מהי ההזמנה שאני מגישה.
כל מי שעוסק בהתמקדות טרוד בשאלה – מהי התמקדות, איך להסביר ולתאר אותה, ואני שמה לב שאני מגינה בחירוף נפש על שניים, שבלעדיהם ההתמקדות חסרה, בעבורי: האינטראקציה, נוכחותו של האחר (במסגרת הדיון: האם אפשר לעשות התמקדות לבד?) והמילים, הנותנות ביטוי למה שבפנים (במסגרת השאלה – מה ההבדל בין התמקדות ומדיטציה).
ואני מרגישה לא מובנת.

מתחת, בעומק, שוכן הצורך שישמעו אותי, שיראו אותי, אותי ואת מתנותי; אבל בגל האחרון הבנתי משהו: שעל מנת להגיע לשם, עלי קודם כל להיות מובנת. המובַנות – זהו הגשר אל האפשרות שהאחר ישמע אותי ויראה אותי, והיא עובדת בעזרת מילים. המילים שלי פותחות את השער ומזמינות אל האוצרות שבפנים.
הצורך באחר נמצא שם מאז ומעולם. תינוק זקוק מאוד לאחר, בהיותו חסר אונים. הוא זקוק לאמו שתקרא את צרכיו, אבל הוא כולו גוף, עוד אין לו מילים. הוא בוכה בתסכול כשאינו מובן, אבל אפילו הקונספט הזה – "מובן" אינו מובן לו עצמו, בהעדר מילים.
אחר כך אנחנו לומדים מילים, שפה. בשלב הזה, כך אנחנו מרגישים ומתרגשים, יש סוף סוף דרך להגיע אל האחר, לדייק את הרגשות, הצרכים והרצונות, לבטא אותם החוצה, להיות מובנת, להשמע ולהראות.

המובַנות – זהו הגשר אל האפשרות שהאחר ישמע אותי ויראה אותי, והיא עובדת בעזרת מילים. המילים שלי פותחות את השער ומזמינות אל האוצרות שבפנים

משהו שלא מרגיש מובן
צילום: ענת גל און

מישהו שדובר את השפה

כילדה הכרתי את החוויה הקשה הזו: לדבר (וכבר כילדה ידעתי לדבר היטב…), שוב ושוב לדבר, לנסות ולקוות להגיע, ולהכשל:  להרגיש לא מובנת. ואז – לא נשמעת, לא נראית. זה כמו לדפוק את הראש בקיר. וזה כואב.
חשבו על עצמכם באינטראקציה עם אנשים קרובים: הורים, בני זוג, חברים, אפילו ילדים. מכירים את התחושה הזו, שלא מבינים? כל "סינית אני מדברת אליך" ו"כמה פעמים צריך לומר לך??" מחזיק בתוכו  תסכול עמוק, חוסר אונים ויאוש, מן התנועה הזו שלא מגיעה ליעדה. 

ושוב אני מבינה: מה הפלא שהגעתי להתמקדות (לזו שכוללת את האינטראקציה ואת המילים). החוויה בהתמקדות, בה המילים מדייקות את התחושות, את הרגשות, את הצרכים, ומבטאות אותם מול האחר, שמבין, כי הוא דובר את השפה. כי הוא סקרן, כי הוא סבלני, כי הוא פתוח, כי הוא בנוכחות. להיות מובנת, להצליח ליצור את הגשר, ואז לקבל הכרה עמוקה. חוויה מתקנת.

הרגשת המוּבַנוּת היא לב המהלך ההתמקדותי.  המהלך הפנימי של ההתמקדות, בשונה ממדיטציה, מתעמק בתחושות המורגשות בגוף ונותן להן מילים, גורם להן להיות מובנות, מאפשר להן להרגיש שאנחנו מבינים אותן ואת מה שהן מבקשות להביע, לספר, להזהיר מפניו. התחושה של אנחת הרווחה, ה"שיפט" הקורה בהתמקדות, היא בדיוק זו: הו, סוף סוף יש מי שמבין, אפשר להפסיק לדפוק את הראש בקיר. 
וזוהי גם החוויה שבבסיס האמפתיה, המהלך הבינאישי של התמקדות בבית. מקבל האמפתיה חש מובן. הוא מספר את סיפורו, ומתגובתו האמפתית של האחר הוא מרגיש מובן, על כל מה שמתחת לסיפור – רגשות, צרכים, עומקי החוויה. 

וחשוב להבחין: זו לא ההבנה (של המקשיב) שהיא לב העניין. גם כי אנחנו רגילים להבין מהשכל, אבל גם כי לא מדובר בלהבין את מה שהמתמקד אומר. לא מדבר על ניתוח, שקלול, מציאת מכנים משותפים. המתמקד מרגיש מובן דווקא משום שהמקשיב אינו מנתח, משקלל, מוצא מכנים משותפים. הוא פשוט שם, מסייע בעצם הקשבתו הנקיה למציאת הדיוק של המתמקד, עוזר לו להיות מובן לעצמו, להרגיש מובן.

המהלך הפנימי של ההתמקדות מתעמק בתחושות המורגשות בגוף ונותן להן מילים, גורם להן להיות מובנות, מאפשר להן להרגיש שאנחנו מבינים אותן ואת מה שהן מבקשות להביע, לספר, להזהיר מפניו. התחושה של אנחת הרווחה, ה"שיפט" הקורה בהתמקדות, היא בדיוק זו: הו, סוף סוף יש מי שמבין

איך זה מרגיש, להיות מובַנים

כשהבנתי את זה, הבנתי משהו על מונח המפתח בהתמקדות – FELT SENSE. מונח זה, שטבע יוג'ין ג'נדלין, הוא יחידת הבסיס בהתמקדות שזוכה לנוכחות המלאה שלנו. נוהגים לתרגם את המונח ל"תחושה מורגשת", אבל תרגום זה מצמצם את SENSE – העשיר כל כך – לאחד מפירושיו, זה הגופני, ויוצר כפילות בין התחושה למורגשות.
ישנו תרגום נוסף למונח הזה – "משמעות מורגשת", אבל אני רוצה להציע משהו מעט שונה: מוּבַנוּת מורגשת. כי המוּבַנוּת הזו, שעומדת בלב ההתמקדות, היא מורגשת. בגוף. אין זו הבנה שכלית, אבל גם אין זו תחושה בלבד. זו התחושה (או ההרגשה, או הדימוי, או המחשבה) על משמעויותיה, על חוויית המובנות שלה.
ואני רוצה להזמין את המתמקדים לקבל בברכה הן את האינטראקציה והן את המילים כחלק בלתי נפרד מההתמקדות, כי המובנות היא הרי תוצר של אינטראקציה ומתאפשרת בעזרת המילים. 
ואני רוצה להזמין את מי שאינם מתמקדים עדיין לעולם מופלא של חוויית מוּבַנוּת. כי תמיד קשה נורא להסביר מה זו התמקדות, אז רק דמיינו איך זה ירגיש, עבור הילדים שהיינו, עבור הבוגרים שהננו, לזכות לחוויה מתקנת: סוף סוף אנחנו מובַנים, סוף סוף באמת יש מי ששומע ורואה אותנו, וזו חוויה מורגשת, בכל הגוף. 

אפילוג
תמיד חלמתי לשלוח לג'נדלין את האתר שלי, לתת לו לקרוא. אפילו הקמתי אתר באנגלית ותרגמתי חלק מן החומרים הכתובים, אבל התמהמהתי, ואז הוא מת. בהתחלה זה כאב נורא, תחושה של החמצה, ואחר כך חשבתי, שבלעדי מגבלות השפה של בני התמותה, הוא בעצם יכול עכשיו לקרוא את זה בשפת המקור, בעברית.  איזה כיף זה להרגיש מובנת. 

דילוג לתוכן