להתעלם
בקבוצת פייסבוק לאמהות סיפרה אמא על כך שבתה הפעוטה, שלכאורה נגמלה מחיתולים, ממשיכה לעשות את צרכיה בתחתונים. מדריכת הורים שעמה נועצו ההורים המליצה "להתעלם", אבל זה לא עזר.
לא פעם אני שומעת מהורים שמגיעים לסדנאות, שמתישהו במהלך הדרך קיבלו את העצה הזו ממדריכת הורים כלשהי, או מחברה, או קראו ברשת - - בהקשרים שונים - להתעלם.
להתעלם מהתנהגויות "שליליות" של הילד, להתעלם ממריבות בין אחים, להתעלם מ"מניפולציות". להתעלם מסיגנלים ששולח הילד ושאינם עולים בקנה אחד עם מה שהיינו רוצים, אם לתת מכנה משותף לכל הדברים שראויים לכאורה להתעלמות.
בעיני, ולפי הגישה שאני מאמינה בה בכל הנוגע ליחסי הורים וילדים (וליחסים בכלל), אין ילד, אין אדם, שמצוקתו תיפתר אם הזולת המשמעותי יתעלם ממנה.
חשבי רגע על עצמך (או אתה על עצמך). נגיד שאת רוצה משהו מבן זוגך, או מאדם קרוב אחר. במקרים מסויימים את מבקשת. ויש מקרים שאת רוצה שהוא יקרא אותך, שיבין לבד. אולי תפזרי רמזים. לפעמים את בעצמך לא יודעת מה את רוצה בדיוק, אולי זו מילה טובה, מבט, מגע. לפעמים תמצאי את עצמך מתנהגת בצורה אחרת, אפילו הפוכה לזו שתשיג את המטרה בדרך הטובה ביותר. למשל, כשהוא מגיע הביתה, תעשי לו פרצוף. כי כל היום הוא לא התקשר, כי כבר כמה ימים שהוא לא ליטף אותך, הביט בך. איך זה ירגיש אם הוא יתעלם...?
הישארי לזמן מה עם הדוגמה הזו, והבה נחזור לילד.
הילד עושה מניפולציות?
תגידו - "הילד עושה מניפולציות, אם ניכנע להן, אם נראה לו שזה משפיע עלינו, אם ניתן לזה תשומת לב - הוא יבין שהצליח וימשיך".
באמירה הזו גלומה הנחת מוצא שה"מניפולציות" הן סוג של כלי עבור הילד, שהוא עושה בו שימוש בקור רוח כדי להשיג איזשהו רווח (תשומת לב...?) מהסביבה, ובמיוחד מההורים.
אני רוצה להציע דרך הסתכלות אחרת. אני רוצה להציע שהילד אכן מבקש תשומת לב מההורים, ואולי, במקום לשים מולו קיר אטום (שכמובן אינו אטום, ילדים קולטים יופי התנהגויות ותגובות של מבוגרים, כולל אמא שמתפוצצת מדאגה כשהיא מגלה -שוב - קקי בתחתונים אבל "מתעלמת"...), אולי ננסה לתת לו תשומת לב.
"תשומת לב", מונח מרתק ורב עומק, מהותי מאוד בגישת ההתמקדות. כשאני שמה לב למשהו, או למישהו, אני מפנה אליו את ליבי, ושמה אותו שם, כדי להקשיב.
זה הכל. זה לא אומר לתת לו את הממתק שהוא שהשתטח בגינו על המדרכה. זה לא אומר שאני אומרת לו "יופי, עשית פיפי על השטיח!", זה לא אומר "תמשיך להרביץ לאחיך".
תשומת לב היא הקשבה, זה הכל, וזה הרבה מאוד. משהו שם, בתוך הילד שלי, מבקש את תשומת ליבי. כשהוא לא מקבל אותה, הוא צריך לצעוק יותר חזק, לעשות משהו קיצוני יותר, כדי שסוף סוף מישהו ישמע שם, בצד השני.
הילד רוצה שנכעס עליו?
אולי תגידו: "לא, הכוונה היא לתשומת לב שלילית. הוא מנסה לערער אותנו, להרגיז אותנו, זה ממש כאילו שהוא ר ו צ ה שנכעס עליו!"
ובאמת, אם נשים לב, התגובה שלנו, לעתים קרובות, היא כעס. או תסכול. וברור, כשאנחנו שטופים בכעס או תסכול, אנחנו לא באמת מסוגלים להקשיב. כשהכעס מציף אותנו באמת נדמה לנו שהוא ר ו צ ה שנכעס עליו.
הוא לא. הוא רוצה שנהיה איתו גם כשקשה לו והוא מתנהג לא יפה. הוא זקוק להרגיש אותנו, ולא שניעלם לו. כי גם אם נדמה לנו שהצלחנו "לחנך" את הילד להתנהג יפה בעזרת התעלמות (כמו שאולי חינכו אותנו...), הרי בעצם מה שהצלחנו ליצור זה ילד שלאט לאט מתרגל לקיר האטום, מתייאש, נסגר.
אבל אם נעצור רגע, נקשיב ונכיר בכל מה שקורה אצלנו בפנים – יאוש, חשש, דאגה, כעס, תסכול, אכזבה – ואז נפנה לילד ופשוט נקשיב לו, למה שהוא באמת זקוק, כל המעגל השוטה הזה עשוי להשתנות. בהתחלה מעט. לאט. אבל אם ניצור אקלים של הקשבה ותשומת לב בבית, אקלים אמפתי (ולא, שוב, זה ממש לא אומר שהילד יכול לעשות כל מה שהוא רוצה ושהגבולות נמחקים) – השינוי מובטח.
________________________________________________________________________________