להתמתח מול הנוף

תמונות מפיאמונטה, איטליה, ואיך פגשתי את עצמי שם

לפני שלוש שנים, אחרי חופשה קסומה בחבל ליגוריה שבאיטליה, פרסמתי פוסט עם מעט מילים והרבה תמונות, שכותרתו "תמונה גדולה, פרטים קטנים". 
בטיול ההוא חשתי איך הפרטים מושכים את תשומת ליבי, ויותר מזה: מסכימים להצטלם. כאילו הפריים שלי מסרב לקלוט את יפעת הנוף הגדול, הרחב. ממש הרגשתי שזה בלתי אפשרי.
זה היה מאוד נכון ומתאים אז, וזה נכון גם היום, להתחיל מהפרטים הקטנים. להתמקד בקיר של בית, בחלון פתוח. ללכוד בעדשה גל מתנפץ או צמח מתרפק על סלע. 
אבל השבוע, בסיומה של חופשה קסומה בחבל פיאמונטה שבאיטליה (ממש מעל ליגוריה), שבוע של שכרון מוחלט של חמשת החושים,  גיליתי משהו חדש: אני יכולה לראות את התמונה הגדולה, אני נושמת את הנוף הרחב, אני מתמתחת מולו והוא נמתח מולי, מסכים להצטלם, להחקק וללכת איתי הביתה, פנימה.
כי ככה זה בהתמקדות: אנחנו מתחילים מהפרטים הקטנים – תחושה, כאב,  התרגשות. משהו מציץ ומסקרן ואנחנו מסכימים לשהות איתו לעומק, בסבלנות, כמה זמן שצריך, אפילו שנים. ואז, פתאום, אנחנו מגלים שהתמונה הגדולה פרושה בפנינו, גדולה בהרבה מסך חלקיה. זהו הכיוון של התהליך.
ואכן, זה גם המקום שלי היום, בתהליך שלי. היום אני רחבה יותר, אני רואה, חשה וחווה הלאה וקדימה ולרוחק ולרוחב, וגם התמקדות בבית מתרחבת, ממש ברגעים אלה (מוזמנים לעקוב באתר או להתעדכן באופן אישי). 
אז אני חולקת אתכם – גם פרטים קטנים וגם מרחבים של ירוק וכחול, תראו איזה יופי.