נו באמת, אתם אומרים, תתמודדי. תתגברי. "לא נוח"? אפשר לחשוב. לא מדובר על כואב, או שורף, או מפחיד. בסך הכל 'לא נוח'.
***
בתחילת כל מהלך התמקדות, אני מזמינה את המתמקד לשבת בנוח. יש לי כורסה נפלאה, עמוקה, לשם כך. יש עליה כריות שאפשר לסדר ככה שיהיה נוח. יש שמיכה רכה שאפשר להתעטף בה. יש הדום לרגליים, ואפשר לחלוץ נעלים (או לא), ולהניח עליו את הרגלים. או לא.
לא כולם מרגישים בנוח בכורסה הזו; יש מי שעבורו היא רכה מדי, כמו בסיפור על זהבה ושלושת הדובים, ואז אפשר לעבור לכורסה אחרת, יציבה יותר, עבור מי שנוחותו זקוקה לכך. ויש גם מזרן שאפשר לשכב עליו, ואפשר לעמוד.
אפשר לקחת את כל הזמן שצריך כדי לדייק את התנוחה הנכונה, הנוחה.
לנושא של נוחות הישיבה התוודעתי בתוכי בד בבד עם פגישתי הראשונה את ההתמקדות. בקורס בו למדתי, ישבו כל המשתתפים על כסאות. ארבע שעות עם הפסקה קטנה באמצע. לא היה לי נוח. במפגש השני אמרתי – לא נוח לי, ואי משם צצו מזרן וכריות, ואני עברתי לשם, וביליתי שם את כל התקופה המענגת של לימודי ההתמקדות – בנוחות.
אני חושבת שזה היה חלק מהותי בהתאהבות שלי בהתמקדות.
גם בקורסים ובסדנאות שאני מעבירה אפשר לבחור אם יושבים גבוה או נמוך, רך ושוקע או זקוף. יש שמיכות שניתן להתכסות בהן, אם רוצים, וגרביים רכות, למקרה שקר ברגליים. בתחילת המפגש הראשון אני מזמינה את המשתתפים לשים לב לנוחות. לא רק בצורת הישיבה.
אחד הדברים שהם תנאי לנוחות, למשל, הוא הדיסקרטיות; לכל מי שנמצא שם ברור ומובהר, שמה שקורה בחדר נשאר בחדר, כדי שכולנו נרגיש בנוח. ועדיין, ההזמנה היא לשים לב: האם נוח לי לשתף? האם נוח לי להשתתף בתרגיל? ואם לא נוח לי – אז לא. לא "צריך". אפשר וחשוב לחפש – היכן נוח לי? מה יאפשר לי נוחות?
ליד כל 'לא נוח' נמצא איזה 'צריך'
ליד כל 'לא נוח' נמצא איזה 'צריך'.
צריך ללכת לאירוע, גם אם ממש לא בא לי, ואני לא מכירה שם אף אחד, ויהיה לי ממש, ממש לא נוח (ויש מי שיגיד:'צריך, כי לא נעים…' או – 'אולי תופתעי?').
צריך להשתתף בתרגיל כי המורה אמרה (ומישהו יגיד: 'וזה ילמד אותך המון' או אפילו 'זה שיעור').
לא נוח לך בנעליים הללו? תהיי יפה ותשתקי.
כן, ליד כל 'לא נוח' נמצא איזה 'צריך', ומישהו (לפעמים זה מישהו בתוכנו) שיגיד לנו מה צריך, ושיעזור להסיט הצידה את ה'לא נוח', להתעלם ממנו, להתגבר עליו.
בואו נתבונן ב'לא נוח' הזה: לפעמים הוא ממש בגוף, כיווץ או תחושה של משהו מעוות או לא זורם, או של "לא מתאים", כמו בגד לא נוח. לפעמים הוא מבוכה. לפעמים זו תחושה של חשוף לי מדי, או לא מזמין או בטוח מספיק כדי להחשף.
בהתמקדות, ה'לא נוח' הוא הדבר הראשון שנרצה לשים לב אליו. או יותר נכון, הוא הדבר הראשון שירצה שנשים לב אליו. הוא הדבר שמושך את תשומת הלב שלנו, כמו אבן קטנה (או גדולה) בנעל, הוא מציק, או מטריד, או מפריע. והעובדה שאנחנו מזדרזים לומר: כן, אבל הוא עושה את זה "בקטנה", היא רק משום שכך הורגלנו: לתת המון תשומת לב ל'צריך', לתת לו להוביל אותנו, לקבוע עבורנו, אפילו לנהל אותנו, ולהסיט הצידה, אל שולי המודעות, את ה'לא נוח'.
בהתמקדות אנחנו נכנסים מבחוץ פנימה, ולאט לאט, בקצב של הגוף, יורדים עמוק יותר. אבל כמו שלא נוכל להתחיל לאכול תפוז מהאמצע, ונתחיל בלקלף את הקליפה החיצונית הבלתי אכילה, ואחר כך – אולי – את הקליפה הלבנה המרירה, ורק אז נגיע לתפוז (וגם אז, לא בביס אחד, נפריד אותו לפלחיו ונאכל אותם אחד אחד, אבל זה לפוסט אחר), כך גם ההתמקדות: נשים לב לכל מה שמגיע מבחוץ, מהסביבה, או מהגוף החיצוני, שנשען על משהו, או מכוסה במשהו. נרצה לוודא שהוא מרגיש בנוח ככל האפשר, שהמרירות של הקליפה לא צורבת בלשון, לא מקהה אותה, כדי שיתאפשר להתחיל לטעום את הפנים.
בהתמקדות, ה'לא נוח' הוא הדבר הראשון שנרצה לשים לב אליו. או יותר נכון, הוא הדבר הראשון שירצה שנשים לב אליו. הוא הדבר שמושך את תשומת הלב שלנו, כמו אבן קטנה (או גדולה) בנעל, הוא מציק, או מטריד, או מפריע
רעשים והפרעות מבחוץ
בשנה הראשונה שלימדתי את קורס התמקדות בבית, פתחתי במקביל שתי קבוצות, קבוצת בוקר וקבוצת ערב (מאז אני מלמדת בכל פעם קורס בסיס אחד, ככה יותר נוח לי…).
עוד לא היה לי מקום משל עצמי, וכך, קורס הבוקר התקיים בחלל מזמין, שקט ואינטימי, ואילו בקורס הערב, גילינו במפגש הראשון שהחדר שהוקצה לנו היה פרוץ להמון רעשים מבחוץ.
הנסיון ללמוד להקשיב פנימה, לתחושות החמקמקות שנמצאות שם, ושבפעם הראשונה זוכות לתשומת לב ישירה ומלאת כוונה, היה קשה. כמעט בלתי אפשרי. גם הנסיון להיות יחד במרחב הזה ולהתחיל להתוודע לשותפים בו, להסכים להתמסר (קצת), להחשף (קצת) עמד כל הזמן בסימן אי הנוחות: תשומת הלב, שהוסחה אל הרעשים הגסים מבחוץ, היתה עסוקה בלהחזיק מעמד שם, מול אי הנוחות, ולא היתה פנויה להיות באינטראקציה.
הדינמיקה השונה בין שתי הקבוצות היתה בולטת, וכשהפניתי תשומת לב לשוני הזה, כמו לשני ילדי ששונים כל כך זה מזה, ובדקתי למה הם זקוקים, גיליתי שיש צורך להחליף מיקום לקבוצת הערב. זה עשה שינוי מהותי, מורגש היטב, גם בגוף וגם בקבוצה.
גם קורס הבוקר זימן התבוננות בסוגיית הנוחות: ההזמנה שלי, בראשית הקורס, שלא "צריך" לעשות כלום, ההזמנה להרגיש בנוח, קיבלה מענה מפתיע כבר במפגש השני. אחרי תרגיל פותח שהסעיר את המשתתפים והפגיש אותם עם מקומות כואבים בתוכם, הזמנתי אותם לתרגיל הבא. מישהי, אמיצה במיוחד, אמרה: "אמרת שמותר לא להשתתף, אז אני לא משתתפת. לא נוח לי, לא מתאים לי". במרחב המשותף נוצרה אדווה, שהפכה לגל: משתתפת אחרת אמרה: "כן, בעצם גם אני לא רוצה. אני לא חושבת שהייתי אומרת את זה אלמלא הפתח שנפתח כאן, אבל גם אני לא רוצה". וכך, בזה אחר זה, בדקו כל המשתתפים האם נוח להם, האם באמת נוח ומתאים להם לעשות את התרגיל.
לא עשינו את התרגיל, עשינו משהו אחר, והמפגש זרם והוביל לעומקים מרגשים.
מה שמגלים כשמקשיבים ל'לא נוח'
ה'לא נוח' הוא פעמים רבות קצה של משהו עמוק בהרבה. לפעמים הוא פחד, משהו שעומד שם ומנסה בכל כוחו לגונן עלינו מפני כאב. בהתמקדות נרצה להיות איתו, לא לגרש אותו ולא להתעלם ממנו. לראות מה הוא רוצה בעבורנו, לטובתנו, להסכים להגנה שלו על משהו שברירי בפנים. ולפעמים, אם נקשיב לו, קצה החוט העדין הזה יכול להוביל אותנו פנימה, לגילויים מרעישים.
כשמקשיבים ל'לא נוח', אפשר לגלות את הנוחות. למה הגוף שלי זקוק כדי להרגיש בנוח, ובאיזה אופן אני יכולה לספק לו זאת. ולפעמים אני לא יכולה לספק זאת; לפעמים אנחנו נאלצים להיות בסיטואציות לא נוחות, לפעמים ה"צריכים" באמת צריכים. ועדיין, הקשבה למקום בי שלא נוח לו, הכרה בו, בלי לגרש אותו ב"אין ברירה" או ב"פרופורציות", אמפתיה וחמלה כלפיו, על הקושי שלו, משנה את החוויה כולה.
כשאנחנו לומדים להתמקד בזוגות, לאט לאט אנחנו לומדים לזהות – איך אני זקוקה שיקשיבו לי. באיזה מרחק אני רוצה שישבו לצידי, או מולי. באיזה טון אני אוהבת שמהדהדים את דברי, באיזה קצב. תשומת הלב הזו שלנו לעצמנו, והאפשרות שלנו לבקש מבן או בת הזוג שלנו שיספקו עבורנו את מה שאנו זקוקים לו, עוטפת אותנו ברכות מאפשרת. היא מזכירה לגוף שלנו חוויה נשכחת של הכלה מלאה ומדוייקת, חוויית רחם, נוחות אולטימטיבית.
מוזמנים לנסות בבית… אתם עשויים לגלות, שכשנותנים מקום ל'לא נוח', לאט לאט נעשה יותר נוח: נוח להגיד, נוח לסרב, נוח לעשות, נוח להרגיש, נוח לאהוב, אפילו את עצמי.
תשומת הלב הזו שלנו לעצמנו, והאפשרות שלנו לבקש מבן או בת הזוג שלנו שיספקו עבורנו את מה שאנו זקוקים לו, עוטפת אותנו ברכות מאפשרת. היא מזכירה לגוף שלנו חוויה נשכחת של הכלה מלאה ומדוייקת, חוויית רחם, נוחות אולטימטיבית
> בתמונה: שמיכות שניתן להתכסות בהן, בסטודיו.
