זה מורכב
יש תשובה שתמיד נכונה כששואלים אותי מה שלומי.
ובעברית זה נשמע יותר טוב
מה אתם משיבים כששואלים אתכם מה שלומכם?
בואו נודה על האמת, מעטים מאיתנו באמת יעצרו, יבדקו, ינסחו ויפרשו בפני השואל את מה שיש שם בפנים. גם אם השואל מתעניין באמת, נחפש לרוב מילה או שתיים שיחזיקו את המצב כולו: "הכל טוב", או "יכול להיות יותר טוב" או – תסלחו לי – "חרא". מין נסיון לסכם את הכיוון הכללי, תודה ששאלתם.
התשובה החביבה עלי היא: "זה מורכב". זה עשוי להשמע קצת כבד לאוזנו של השומע, קצת מסובך אולי, אבל אצל מתמקדים זה תמיד יעלה חיוך קטן של הבנה, כי זה אכן - מורכב.
זה מורכב מכל מה שבתוכי: כל הדברים שעלי לעשות ומתרוצצים בתוך הראש, ההתרגשות שמדגדגת בגרון, כובד האחריות שרובצת על הכתפיים והעורף, החשש שמתערבל בבטן, השמחה בקצות האצבעות, הביקורת הפנימית שאומרת "למה את לא יכולה להיות קצת יותר...", זו שלא יכולה להיות קצת יותר, שמתכווצת למשמע הביקורת, ועוד ועוד.
אבל זה הרבה מעבר: זה מורכב לא רק בפנים; זה מורכב גם מעצם היותנו שזורים במערכות יחסים, בעולם. זה מורכב ממני ומבן הזוג שלי, ומילדי, כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד. זה מורכב מהורי, ומהוריהם, ומהורי הוריהם, וכל מה שעובר אצלנו בדם ומתערבב בדרך; זה מורכב מכל אחד ואחת מהאנשים שאני מלווה וסיפורי חייהם, מהטלפון מהמורה של הילד, מהנהג שחתך אותי בכביש, מהגשם שירד לי על הכביסה, מכותרות העיתונים, מהמוסיקה שמתנגנת מהקומה התחתונה.
לפעמים זה מסובך
אני אוהבת את "זה מורכב" כי בעברית זה נשמע יותר טוב, כי אפשר לשים לב להבדל בינו לבין "זה מסובך".
לעתים קרובות זה מסובך. מפותל, מעורבב. גם בפנים, וגם בחוץ, ובין הבפנים והבחוץ. כשהילדה חוזרת בדמעות מבית הספר והכאב שלה לוחץ על הכאב שלי; כשבן הזוג מאחר לחזור הביתה והחרדה ההיא מתעוררת, ומייד אחריה הכעס; כשהילדים רבים וחוסר האונים שלי והצורך שלי בקצת שקט רבים איתם; כשנראה שכולם כותבים בפייסבוק ומקבלים המון אהבה, ואצלי השיתוק שולט, והקנאה יוקדת, ושוב הקול הזה: למה את לא יכולה להיות קצת יותר...
אני עומדת מול המסובך הזה, מתבוננת, ואומרת: כן, זה מורכב, זה באמת מורכב. ואז נכנסת נשימה קטנה. ואז אני יכולה לראות את הדברים שמהם זה מורכב, מצליחה לרווח ביניהם מעט, לפרום קצה קטן מהפלונטר, לנשום ביני לבין כל זה, להבחין בסדר שמתהווה, לדעת שהכל בסדר. ועוד נשימה.
כך עובדת ההתמקדות: היא לא אומרת אם זה טוב או רע, היא לא מנסה לסכם; להפך – היא מכירה במורכבות, היא נותנת לה מקום, לה ולכל מרכיביה. כך עובדת התמקדות בבית – היא לא מנסה לברר מי צודק, היא לא מנסה להעלים את הכאב, שלי או של האחר, היא מתבוננת במרחב המשותף, במורכבות שלו, ואז הוא מתרחב עוד קצת.
ואז - ברווחים הקטנים שבין המרכיבים, שביני לבין האחר, יכול להכנס אוויר, יכולה להתחולל תנועה. וזה עדיין מורכב, כמובן, זה תמיד מורכב, אבל זה פחות מסובך, פחות לחוץ, פחות מציף.
זה פשוט - מורכב.
בואו נודה על האמת, מעטים מאיתנו באמת יעצרו, יבדקו, ינסחו ויפרשו בפני השואל את מה שיש שם בפנים. גם אם השואל מתעניין באמת, נחפש לרוב מילה או שתיים שיחזיקו את המצב כולו: "הכל טוב", או "יכול להיות יותר טוב" או – תסלחו לי – "חרא". מין נסיון לסכם את הכיוון הכללי, תודה ששאלתם.
התשובה החביבה עלי היא: "זה מורכב". זה עשוי להשמע קצת כבד לאוזנו של השומע, קצת מסובך אולי, אבל אצל מתמקדים זה תמיד יעלה חיוך קטן של הבנה, כי זה אכן - מורכב.
זה מורכב מכל מה שבתוכי: כל הדברים שעלי לעשות ומתרוצצים בתוך הראש, ההתרגשות שמדגדגת בגרון, כובד האחריות שרובצת על הכתפיים והעורף, החשש שמתערבל בבטן, השמחה בקצות האצבעות, הביקורת הפנימית שאומרת "למה את לא יכולה להיות קצת יותר...", זו שלא יכולה להיות קצת יותר, שמתכווצת למשמע הביקורת, ועוד ועוד.
אבל זה הרבה מעבר: זה מורכב לא רק בפנים; זה מורכב גם מעצם היותנו שזורים במערכות יחסים, בעולם. זה מורכב ממני ומבן הזוג שלי, ומילדי, כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד. זה מורכב מהורי, ומהוריהם, ומהורי הוריהם, וכל מה שעובר אצלנו בדם ומתערבב בדרך; זה מורכב מכל אחד ואחת מהאנשים שאני מלווה וסיפורי חייהם, מהטלפון מהמורה של הילד, מהנהג שחתך אותי בכביש, מהגשם שירד לי על הכביסה, מכותרות העיתונים, מהמוסיקה שמתנגנת מהקומה התחתונה.
לפעמים זה מסובך
אני אוהבת את "זה מורכב" כי בעברית זה נשמע יותר טוב, כי אפשר לשים לב להבדל בינו לבין "זה מסובך".
לעתים קרובות זה מסובך. מפותל, מעורבב. גם בפנים, וגם בחוץ, ובין הבפנים והבחוץ. כשהילדה חוזרת בדמעות מבית הספר והכאב שלה לוחץ על הכאב שלי; כשבן הזוג מאחר לחזור הביתה והחרדה ההיא מתעוררת, ומייד אחריה הכעס; כשהילדים רבים וחוסר האונים שלי והצורך שלי בקצת שקט רבים איתם; כשנראה שכולם כותבים בפייסבוק ומקבלים המון אהבה, ואצלי השיתוק שולט, והקנאה יוקדת, ושוב הקול הזה: למה את לא יכולה להיות קצת יותר...
אני עומדת מול המסובך הזה, מתבוננת, ואומרת: כן, זה מורכב, זה באמת מורכב. ואז נכנסת נשימה קטנה. ואז אני יכולה לראות את הדברים שמהם זה מורכב, מצליחה לרווח ביניהם מעט, לפרום קצה קטן מהפלונטר, לנשום ביני לבין כל זה, להבחין בסדר שמתהווה, לדעת שהכל בסדר. ועוד נשימה.
כך עובדת ההתמקדות: היא לא אומרת אם זה טוב או רע, היא לא מנסה לסכם; להפך – היא מכירה במורכבות, היא נותנת לה מקום, לה ולכל מרכיביה. כך עובדת התמקדות בבית – היא לא מנסה לברר מי צודק, היא לא מנסה להעלים את הכאב, שלי או של האחר, היא מתבוננת במרחב המשותף, במורכבות שלו, ואז הוא מתרחב עוד קצת.
ואז - ברווחים הקטנים שבין המרכיבים, שביני לבין האחר, יכול להכנס אוויר, יכולה להתחולל תנועה. וזה עדיין מורכב, כמובן, זה תמיד מורכב, אבל זה פחות מסובך, פחות לחוץ, פחות מציף.
זה פשוט - מורכב.