איזה קסם קורה בקונסטלציה משפחתית?
מה קורה בקונסטלציה, מי מחליט עליה ואיך זה קשור להתמקדות. סיפור מקרה
בקונסטלציה אתמול חלה התפתחות מפתיעה. הנושא שהביאה המונחית, בסוף החודש התשיעי להריונה השני, היה החשש שהלידה תתקע. חשש מובן נוכח לידה ראשונה שנתקעה והסתיימה בקיסרי חירום, ונסיון באגף הנשי של המשפחה עם לידות שנתקעות. היה לה די ברור ששם המקור, שלשם תוליך הקונסטלציה.
בכל סשן של קונסטלציה ישנו שלב – שקצת מזכיר את שלב המעבר בלידה – שבו לא ברור מה קורה. יש תנועה, אבל הסיפור שמאחוריה לא ברור. כאילו הבדים שעל הרצפה מחזיקים בתוכם את הפוטנציאל להתפתח לאלף כיוונים אפשריים, וכרגע יש תׂהו ובׂהו וחושך על פני תהום. אחד האתגרים הגדולים עבורי כמנחת קונסטלציה, הוא השהיה במקום הזה, הלא ידוע, הלא יודע. זה הולך ומשתפר, ומזל שיש לי את ההתמקדות בתוכי, שם זה ככה כל הזמן...
הסיפור שהתגלה מתוך הכאוס הזה אתמול, היה בכלל "שייך" לבן הזוג, אבי התינוק שבדרך. זה באמת היה מפתיע: לרוב העבר המשפחתי שעולה בקונסטלציה שייך למונחה. אבל ההקשר היה מאוד ברור: כל עוד יש עניין לא פתור בעברו המשפחתי של בן הזוג, אין לו אפשרות להתפנות כדי לתמוך בזוגתו בלידה. האשה זקוקה לתמיכתו, לתמיכה קשובה, מסויימת ומדוייקת מאוד, והחשש מפני העדרה של תמיכה כזו, כפי שקרה בלידה הראשונה, רלוונטי מאוד לחשש מפני התקעות הלידה.
מה מבקש יותר את תשומת ליבי
ההתנסות הזו חידדה אצלי הקשר נוסף של החיבור בין התמקדות (פוקוסינג) וקונסטלציה, נושא שאותו אני חוקרת במסגרת ההתארגנות פנימית של שני הכלים בתוכי.
אחד הדברים שמייחדים את ההתמקדות הוא המנחה. המנחה שיושב מול המתמקד איננו המנחה האמיתי, אלא מי שמאפשר למנחה האמיתי להוביל את התהליך. המנחה האמיתי הוא הגוף. כמנחת התמקדות אני פוגשת את המתמקד פתוחה ונקיה, ומזמינה גם אותו לאפשר למה שזקוק לתשומת לבו – לעלות. הגוף הוא שמראה לנו מה הדבר הכי בוער כרגע, מה התחושה הכי מורגשת, לאן זה לוקח אותנו. לא אני ולא המתמקד מחליטים באמת על הכיוון, לא אנחנו קובעים את הדרך. המתמקד יכול להביא עמו נושא שעליו הוא רוצה לעבוד, והגוף יראה לו מה שם הכי מהותי עבורו, כרגע. לפעמים זה יהיה בכלל מסיפור אחר, לפחות לכאורה.
וגם בקונסטלציה, כפי שראינו אמש, אנחנו יכולים להביא נושא, ולרצות או לחשוב שאנחנו רוצים לעבוד על נושא מסוים מאספקט מסוים, אבל המרחב הקונסטלטיבי הוא המוביל. כמו הגוף שבאמצעותו הוא עובד, המרחב הקונסטלטיבי הוא זה שיודע. במיוחד בעבודה קבוצתית עם נציגים, התופעות והתנועה שמתרחשת במרחב מזמינה אותנו לצאת למסע שעל כיוונו רק היא מחליטה. המרחב הקונסטלטיבי מספר לנו, שהדבר שלו אנחנו זקוקות כרגע יותר מכל, הוא לדעת שבן הזוג שלנו יהיה שם עבורנו.
קסם במפגש חד פעמי?
וזה מעביר אותי לבהירות נוספת בנוגע לקונסטלציה ככלי טיפולי.
יצא שכמה אנשים פנו אלי והתעניינו לגבי קונסטלציה, ואחת השאלות הראשונות שנשאלתי היו: זה נכון שזה עובד במפגש חד פעמי?
הרצון לפתור את בעיותינו במפגש חד פעמי הוא מובן; כשכואב, בין אם בגוף או בנפש, אנחנו רוצים שזה פשוט יעבור. הרעיון של תהליך שבו נצטרך לשאת את הכאב, ואולי אפילו להעמיק אותו, הוא לעתים בלתי נסבל. כולנו מחפשים קסם, גלולת פלא, מפגש חד פעמי שיפתור לנו את הבעיות.
כמי שמגיעה מתחום ההתמקדות, שאחת מאבני היסוד שלו היא התהליך והזמן שהוא זקוק לו, אני מוצאת את עצמי מתחבטת בתשובה לשאלה הזו. לכאורה, סשן של קונסטלציה משפחתית הוא "סגור" – המטרה היא להגיע למקור הבעיה בשושלת המשפחתית, לסדר שם את העניינים ולתת לפתרון להדהד את דרכו בחזרה לכאן.
אבל מי שלא סגור וחד פעמי זה אנחנו. המצוקות שלנו, הכאבים שלנו, מערכות היחסים שלנו – הם מורכבים. הם מרובי זרועות. הם בתנועה. אנחנו, הגוף שלנו, היחסים שלנו – הם תהליך. יותר מזה, בראי גישת התמקדות בבית והקונסטלציה המשפחתית, כמובן – הם חלק מתהליך, שכולל את העבר והעתיד שלנו, את המשפחה שלנו ומי שקשור אלינו בקשרי גורל, את המקומות שעזבנו ואת האנשים שעזבו אותנו.
אז הנה תשובתי: זה עובד במפגש חד פעמי. אבל מה עובד באותו רגע, באיזה אופן ומה התוצאה – את זה רק הקונסטלציה תחליט. הקונסטלציה, כמו ההתמקדות, משמעה להסכים לצאת למסע מרתק ומרפא אל הלא נודע.
***
אפילוג: המאמר הזה חיכה בסבלנות ללידה, שהגיעה כשבוע לאחר הקונסטלציה. הלידה היתה מאתגרת וכרוכה בהחלטות לא פשוטות, אבל היולדת מתארת בן זוג קשוב ומכיל לצידה, שאפשר למקום שקט ונתמך בתוכה לבחור, להיות נוכחת בתהליך הלידה שלה. קוראים לזה חוויה מתקנת.
בכל סשן של קונסטלציה ישנו שלב – שקצת מזכיר את שלב המעבר בלידה – שבו לא ברור מה קורה. יש תנועה, אבל הסיפור שמאחוריה לא ברור. כאילו הבדים שעל הרצפה מחזיקים בתוכם את הפוטנציאל להתפתח לאלף כיוונים אפשריים, וכרגע יש תׂהו ובׂהו וחושך על פני תהום. אחד האתגרים הגדולים עבורי כמנחת קונסטלציה, הוא השהיה במקום הזה, הלא ידוע, הלא יודע. זה הולך ומשתפר, ומזל שיש לי את ההתמקדות בתוכי, שם זה ככה כל הזמן...
הסיפור שהתגלה מתוך הכאוס הזה אתמול, היה בכלל "שייך" לבן הזוג, אבי התינוק שבדרך. זה באמת היה מפתיע: לרוב העבר המשפחתי שעולה בקונסטלציה שייך למונחה. אבל ההקשר היה מאוד ברור: כל עוד יש עניין לא פתור בעברו המשפחתי של בן הזוג, אין לו אפשרות להתפנות כדי לתמוך בזוגתו בלידה. האשה זקוקה לתמיכתו, לתמיכה קשובה, מסויימת ומדוייקת מאוד, והחשש מפני העדרה של תמיכה כזו, כפי שקרה בלידה הראשונה, רלוונטי מאוד לחשש מפני התקעות הלידה.
מה מבקש יותר את תשומת ליבי
ההתנסות הזו חידדה אצלי הקשר נוסף של החיבור בין התמקדות (פוקוסינג) וקונסטלציה, נושא שאותו אני חוקרת במסגרת ההתארגנות פנימית של שני הכלים בתוכי.
אחד הדברים שמייחדים את ההתמקדות הוא המנחה. המנחה שיושב מול המתמקד איננו המנחה האמיתי, אלא מי שמאפשר למנחה האמיתי להוביל את התהליך. המנחה האמיתי הוא הגוף. כמנחת התמקדות אני פוגשת את המתמקד פתוחה ונקיה, ומזמינה גם אותו לאפשר למה שזקוק לתשומת לבו – לעלות. הגוף הוא שמראה לנו מה הדבר הכי בוער כרגע, מה התחושה הכי מורגשת, לאן זה לוקח אותנו. לא אני ולא המתמקד מחליטים באמת על הכיוון, לא אנחנו קובעים את הדרך. המתמקד יכול להביא עמו נושא שעליו הוא רוצה לעבוד, והגוף יראה לו מה שם הכי מהותי עבורו, כרגע. לפעמים זה יהיה בכלל מסיפור אחר, לפחות לכאורה.
וגם בקונסטלציה, כפי שראינו אמש, אנחנו יכולים להביא נושא, ולרצות או לחשוב שאנחנו רוצים לעבוד על נושא מסוים מאספקט מסוים, אבל המרחב הקונסטלטיבי הוא המוביל. כמו הגוף שבאמצעותו הוא עובד, המרחב הקונסטלטיבי הוא זה שיודע. במיוחד בעבודה קבוצתית עם נציגים, התופעות והתנועה שמתרחשת במרחב מזמינה אותנו לצאת למסע שעל כיוונו רק היא מחליטה. המרחב הקונסטלטיבי מספר לנו, שהדבר שלו אנחנו זקוקות כרגע יותר מכל, הוא לדעת שבן הזוג שלנו יהיה שם עבורנו.
קסם במפגש חד פעמי?
וזה מעביר אותי לבהירות נוספת בנוגע לקונסטלציה ככלי טיפולי.
יצא שכמה אנשים פנו אלי והתעניינו לגבי קונסטלציה, ואחת השאלות הראשונות שנשאלתי היו: זה נכון שזה עובד במפגש חד פעמי?
הרצון לפתור את בעיותינו במפגש חד פעמי הוא מובן; כשכואב, בין אם בגוף או בנפש, אנחנו רוצים שזה פשוט יעבור. הרעיון של תהליך שבו נצטרך לשאת את הכאב, ואולי אפילו להעמיק אותו, הוא לעתים בלתי נסבל. כולנו מחפשים קסם, גלולת פלא, מפגש חד פעמי שיפתור לנו את הבעיות.
כמי שמגיעה מתחום ההתמקדות, שאחת מאבני היסוד שלו היא התהליך והזמן שהוא זקוק לו, אני מוצאת את עצמי מתחבטת בתשובה לשאלה הזו. לכאורה, סשן של קונסטלציה משפחתית הוא "סגור" – המטרה היא להגיע למקור הבעיה בשושלת המשפחתית, לסדר שם את העניינים ולתת לפתרון להדהד את דרכו בחזרה לכאן.
אבל מי שלא סגור וחד פעמי זה אנחנו. המצוקות שלנו, הכאבים שלנו, מערכות היחסים שלנו – הם מורכבים. הם מרובי זרועות. הם בתנועה. אנחנו, הגוף שלנו, היחסים שלנו – הם תהליך. יותר מזה, בראי גישת התמקדות בבית והקונסטלציה המשפחתית, כמובן – הם חלק מתהליך, שכולל את העבר והעתיד שלנו, את המשפחה שלנו ומי שקשור אלינו בקשרי גורל, את המקומות שעזבנו ואת האנשים שעזבו אותנו.
אז הנה תשובתי: זה עובד במפגש חד פעמי. אבל מה עובד באותו רגע, באיזה אופן ומה התוצאה – את זה רק הקונסטלציה תחליט. הקונסטלציה, כמו ההתמקדות, משמעה להסכים לצאת למסע מרתק ומרפא אל הלא נודע.
***
אפילוג: המאמר הזה חיכה בסבלנות ללידה, שהגיעה כשבוע לאחר הקונסטלציה. הלידה היתה מאתגרת וכרוכה בהחלטות לא פשוטות, אבל היולדת מתארת בן זוג קשוב ומכיל לצידה, שאפשר למקום שקט ונתמך בתוכה לבחור, להיות נוכחת בתהליך הלידה שלה. קוראים לזה חוויה מתקנת.
