די לדבר על גבולות
גבולות אף פעם לא עומדים בפני עצמם. הם תמיד נמצאים בין משהו לבין משהו, בין שני עולמות:
בין הורה לילדו, בין בני זוג, בין כלה וחמות. בואו נתחיל לדבר על המרחב המשותף
בין הורה לילדו, בין בני זוג, בין כלה וחמות. בואו נתחיל לדבר על המרחב המשותף
צילום: איתי רון
נמאס לי מהמילה "גבולות".
ילד צריך גבולות.
אני חייבת להציב גבולות לאמא שלי, לבוס שלי, לחמותי.
ברור – אין לו גבולות!
יש לי רק מילה אחת בשבילך – גבולות!
יש משהו קר ומנוכר, ובעיקר צר, מוגבל, במילה הזו – גבולות.
גבולות אף פעם לא עומדים בפני עצמם. הם תמיד נמצאים בין משהו לבין משהו.
הם הקו שמפריד ומחבר כאחד בין שני עולמות שמתממשקים. והם גם לא בהכרח קו.
בסדנאות התמקדות להורים אנחנו מדברים על הגבול הפנימי שלנו, שלפעמים אנחנו שוכחים להציב, או לא נעים לנו להציב (מה, אני אגיד לילד ללכת לישון רק כי אני רוצה קצת זמן לעצמי?), או שאנחנו מרגישים נוקשים מדי כשמציבים. אבל הגוף שלנו יודע אותו, זקוק לו, ומרגיש היטב כשהוא נחצה, גם אם זה לגמרי באישורנו או על–ידנו. אנחנו מדברים על כך שהגבול הזה הוא בעצם לא חומה בצורה או קיר אטום; הוא גמיש וניתן לבדוק בכל רגע את מיקומו.
כי גבולות, כאמור, הם מה שבין עולמות שמתממשקים.
אז בעצם, במקום להתבונן במבט צר ומצמצם ברווח הזה, שלעתים הוא חמקמק, אולי נתבונן במרחבים הללו, המרחב שלי ושלך.
מרחב גמיש ומשתנה
ונתחיל בשלי. כן, אני יודעת, זה לא כל כך מנומס להסתכל על עצמי קודם. ככה חינכו אותנו, לא להסתכל פנימה אלא להיות מכוונים החוצה (לדוגמה: מה יגידו...). אבל מי שמכיר אותי יודע שלדידי אין לנו אפשרות להסתכל החוצה, בטח לא על הקרובים אלינו והאהובים עלינו ביותר, לפני שהסתכלנו היטב פנימה.
אז אני מתחילה בשלי. אני משרטטת את העולם שלי, את המרכז, את החלקים הרגישים, את מה שאני זקוקה לו כדי להרגיש בנוח ובטוח במרחב הזה. אני מרשה למרחב שלי להתגבש, ועם זאת, להתגמש. הוא כל הזמן משתנה, המרחב שלי, יש יום שבו אשמח שילדים קופצים עלי בעליצות, יש יום שבו אני טרודה באלף דברים אחרים ולא יכולה להכיל יותר מדי, ויש יום שבו אני זקוקה כל כך לחיבוק.
והוא נלמד מנסיון החיים המצטבר שלי ומתשומת הלב שלי לעצמי. כן, אני יכולה לחוש, יום אחד, בעקבות חוויה של פלישה, שזה לא מתאים לי. שלזה אין לי מקום. שזה כואב מדי.
למה הדבר דומה? למישהו שדורך לי על הרגל. זה יכול מאוד לכאוב או קצת להציק; אני יכולה לצעוק עליו או לבקש בנימוס לזוז ולפעמים לא אעשה כלום, אבל דבר אחד בטוח: זו הרגל שלי. ואתה דורך עליה.
להישיר מבט אל האחר
וברגע שאני משרטטת את המרחב שלי, ברגע שאני מתבוננת בו ונותנת לו לגיטמיציה והכרה, קל בהרבה לראות את האחר. כי הנה, כאן אני מסתיימת והוא מתחיל, וכאן השטחים הנוגעים, וכאן החלקים החופפים.
ואז אני יכולה להישיר מבט אל האחר ולראות אותו, עכשיו כבר יותר ברור מה שלו ומה שלי, איפה הוא ואיפה אני. ועכשיו אפשר לבדוק: איך הוא מרגיש? למה הוא זקוק?
והאחר? האחר מרגיש פתאום נוכח. נראה. ראוי. הנה, מישהו רואה אותי כמו שאני. והנה, אני רואה היכן אני מסתיים והיא מתחילה, ורגע, אני יכול לשים לב כמה מרחב יש לי בתוכי, מרחב לגיטימי ובטוח, ואולי אני יכול להפסיק קצת לחקור אותו ולנסות להגדיר אותו ולהרחיב אותו, כי פתאום גם אני יכול לראות אותו, וכמה הוא גדול.
ואז גם נוצר דיאלוג. ואז גם לא צריך לדרוך על הרגל כדי שנשים לב, אז גם אפשר לומר: אני זקוק כרגע לעוד קצת, ליותר קרבה, לחיבוק.
אז גבולות, בעצם, הם חלק מהגדרת המרחב המשותף. מרחבים משותפים נמצאים בכל מערכת יחסים: בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין כלות וחמותן, בין מטפל למטופל, בין מעביד לעובד. וכן, הם תוצר, בהגדרה, של שני מרחבים אישיים, ואלה זקוקים לשרטוט והכרה. והמרחב המשותף הזה חי ונושם ומשתנה, והוא מושפע משנינו. והוא עובד הכי טוב כשלפחות אחד מאיתנו קשוב לעצמו ולאחר, והכי הכי טוב – כששנינו קשובים לעצמנו, ואז אפשר להקשיב באמת זה לזה.
ילד צריך גבולות.
אני חייבת להציב גבולות לאמא שלי, לבוס שלי, לחמותי.
ברור – אין לו גבולות!
יש לי רק מילה אחת בשבילך – גבולות!
יש משהו קר ומנוכר, ובעיקר צר, מוגבל, במילה הזו – גבולות.
גבולות אף פעם לא עומדים בפני עצמם. הם תמיד נמצאים בין משהו לבין משהו.
הם הקו שמפריד ומחבר כאחד בין שני עולמות שמתממשקים. והם גם לא בהכרח קו.
בסדנאות התמקדות להורים אנחנו מדברים על הגבול הפנימי שלנו, שלפעמים אנחנו שוכחים להציב, או לא נעים לנו להציב (מה, אני אגיד לילד ללכת לישון רק כי אני רוצה קצת זמן לעצמי?), או שאנחנו מרגישים נוקשים מדי כשמציבים. אבל הגוף שלנו יודע אותו, זקוק לו, ומרגיש היטב כשהוא נחצה, גם אם זה לגמרי באישורנו או על–ידנו. אנחנו מדברים על כך שהגבול הזה הוא בעצם לא חומה בצורה או קיר אטום; הוא גמיש וניתן לבדוק בכל רגע את מיקומו.
כי גבולות, כאמור, הם מה שבין עולמות שמתממשקים.
אז בעצם, במקום להתבונן במבט צר ומצמצם ברווח הזה, שלעתים הוא חמקמק, אולי נתבונן במרחבים הללו, המרחב שלי ושלך.
מרחב גמיש ומשתנה
ונתחיל בשלי. כן, אני יודעת, זה לא כל כך מנומס להסתכל על עצמי קודם. ככה חינכו אותנו, לא להסתכל פנימה אלא להיות מכוונים החוצה (לדוגמה: מה יגידו...). אבל מי שמכיר אותי יודע שלדידי אין לנו אפשרות להסתכל החוצה, בטח לא על הקרובים אלינו והאהובים עלינו ביותר, לפני שהסתכלנו היטב פנימה.
אז אני מתחילה בשלי. אני משרטטת את העולם שלי, את המרכז, את החלקים הרגישים, את מה שאני זקוקה לו כדי להרגיש בנוח ובטוח במרחב הזה. אני מרשה למרחב שלי להתגבש, ועם זאת, להתגמש. הוא כל הזמן משתנה, המרחב שלי, יש יום שבו אשמח שילדים קופצים עלי בעליצות, יש יום שבו אני טרודה באלף דברים אחרים ולא יכולה להכיל יותר מדי, ויש יום שבו אני זקוקה כל כך לחיבוק.
והוא נלמד מנסיון החיים המצטבר שלי ומתשומת הלב שלי לעצמי. כן, אני יכולה לחוש, יום אחד, בעקבות חוויה של פלישה, שזה לא מתאים לי. שלזה אין לי מקום. שזה כואב מדי.
למה הדבר דומה? למישהו שדורך לי על הרגל. זה יכול מאוד לכאוב או קצת להציק; אני יכולה לצעוק עליו או לבקש בנימוס לזוז ולפעמים לא אעשה כלום, אבל דבר אחד בטוח: זו הרגל שלי. ואתה דורך עליה.
להישיר מבט אל האחר
וברגע שאני משרטטת את המרחב שלי, ברגע שאני מתבוננת בו ונותנת לו לגיטמיציה והכרה, קל בהרבה לראות את האחר. כי הנה, כאן אני מסתיימת והוא מתחיל, וכאן השטחים הנוגעים, וכאן החלקים החופפים.
ואז אני יכולה להישיר מבט אל האחר ולראות אותו, עכשיו כבר יותר ברור מה שלו ומה שלי, איפה הוא ואיפה אני. ועכשיו אפשר לבדוק: איך הוא מרגיש? למה הוא זקוק?
והאחר? האחר מרגיש פתאום נוכח. נראה. ראוי. הנה, מישהו רואה אותי כמו שאני. והנה, אני רואה היכן אני מסתיים והיא מתחילה, ורגע, אני יכול לשים לב כמה מרחב יש לי בתוכי, מרחב לגיטימי ובטוח, ואולי אני יכול להפסיק קצת לחקור אותו ולנסות להגדיר אותו ולהרחיב אותו, כי פתאום גם אני יכול לראות אותו, וכמה הוא גדול.
ואז גם נוצר דיאלוג. ואז גם לא צריך לדרוך על הרגל כדי שנשים לב, אז גם אפשר לומר: אני זקוק כרגע לעוד קצת, ליותר קרבה, לחיבוק.
אז גבולות, בעצם, הם חלק מהגדרת המרחב המשותף. מרחבים משותפים נמצאים בכל מערכת יחסים: בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין כלות וחמותן, בין מטפל למטופל, בין מעביד לעובד. וכן, הם תוצר, בהגדרה, של שני מרחבים אישיים, ואלה זקוקים לשרטוט והכרה. והמרחב המשותף הזה חי ונושם ומשתנה, והוא מושפע משנינו. והוא עובד הכי טוב כשלפחות אחד מאיתנו קשוב לעצמו ולאחר, והכי הכי טוב – כששנינו קשובים לעצמנו, ואז אפשר להקשיב באמת זה לזה.