במקום לבקש סליחה מהילדים
על גרימת כאב לילדים, אשמה הורית ואחריות
לפני כמה שנים ביקרנו חברים שאחזו בכלבלב חדש. ההתרגשות היתה רבה. בתי שהיתה אז בת חמש, שאת יחסה לכלבים אפשר היה להגדיר כמעורב, נראתה כמי שהתחברה אליו בשמחה.
זה עבר לה לאחר שאחד הילדים הגדולים השתולל עם הכלב, וזה הפך להיות קופצני ונבחני יותר. בזמן ארוחת הערב, כשהכלב משחר לפירורים מתחת לשולחן, היתה מסוייגת עד מבוהלת, וביקשה את נוכחותי. כשסיימה לאכול, חששה לגשת לשטוף ידיים, ואני הרגעתי אותה, שהכלב מתעניין יותר באיזור פינת האוכל, והיא יכולה ללכת בבטחה. טעיתי. רק עזבה את השולחן ורצה לחדר האמבטיה, והכלב זינק אחריה. עליז, לא מזיק בעליל, אבל היא נבהלה נורא.
חיבקתי אותה כשהיא בוכה בכי תמרורים. 'נבהלת', אמרתי לה, 'כשהוא רץ אחריך פתאום'. היא הנהנה מתוך הדמעות. 'זה היה ממש מפתיע ומפחיד', הוספתי. הבכי גבר. 'ואני אמרתי לך שהוא לא יבוא אחריך', אמרתי. 'טעיתי. אני מצטערת'.
לא מזמן דיברתי עם חבר, שלו בעיות גדולות בהרבה. הילד שלו לא מוצא את מקומו בבית הספר מבחינה חברתית, חוזר הביתה ומספר שאף אחד לא משחק איתו, שהוא לבד בהפסקות.
והכי גרוע, הוא מספר, שהילד אומר לי: אבל אמרת לי שזה יהיה בסדר. וזה נכון. הבטחתי לו. חשבתי שזו תקופת הסתגלות. חשבתי שאוכל לעזור לו, ניסיתי לעודד אותו. ואני לא מצליח.
ופגשתי אשה נוספת, שסיפרה שבן השנתיים שלה הפך אלים במיוחד בימים האחרונים. משהו בה אמר לה שהתנהגותו קשורה לעובדה שהיא ואביו החליטו להיפרד, ולכך שהאב עזב את הבית. היא מרגישה כל כך אשמה.
כמה בקלות אנחנו מרגישים אשמים מול הילדים שלנו. כשאנחנו צועקים עליהם, כשאנחנו גורמים להם כאב או צער. כשאנו פוגעים בילדים שלנו אנחנו מרגישים אשמים, וכשאנחנו מרגישים אשמים אנחנו מבקשים סליחה, ואני רוצה להפריד בין שלוש החוליות הללו, ולהציע אלטרנטיבה.
להפריד את הפגיעה מן האשמה
על תחושת האשמה של האמהות כבר כתבתי במקום אחר (וגם אבות לא חפים ממנה), היא כל כך נפוצה.
גידול ילדים משמעו התמודדות יומיומית עם הרבה, ובכלל זה סוגיות (חלקן חדשות עבורנו) שמעמתות את האנושיות שלנו עם תפקידנו כיודעי כל מושלמים, ואת האינטרסים האישיים שלנו עם שלהם; כל אלה מציבים אותנו לעתים קרובות מול דמעותיו של הילד שלנו, אשר קשורות קשר הדוק למשהו שעשינו, או שלא עשינו.
אבל האם הפגיעה בילד שלנו הופכת אותנו בהגדרה אשמים, לא בסדר? אני רוצה להזמין אותנו לנתק את הקשר בין השניים, באמצעות דוגמה נוספת:
כמו כל הילדים, גם ילדי מתקשים להיפרד מהשינה בימי חול, ובשבתות מזנקים מהמיטה בשעה לא סבירה בעליל. משגדלו מעט והם יכולים לגשת לשירותים, לקחת משהו לאכול ובעיקר להעסיק את עצמם, נכנס לביתנו הכלל שאומר: לא מעירים את אבא ואמא בשבת בבוקר.
באחת השבתות, עם שחר, נשמע קול טפיפת רגלים קטנות וילדה התייצבה לצד מיטתי. אינני זוכרת מה רצתה, אבל לא דובר במקרה חירום, ועל כן הבהרתי (חצי מתוך שינה, ועל כן, מן הסתם, לא בלבביות יתרה) שאני ממשיכה לישון, ושתפנה אלי שוב כשאקום.
מאוחר יותר, כשהואלתי בטובי לקום, מצאתי ילדה מכורכמת פנים. "העלבת אותי!" היא אמרה. "רציתי אותך בבוקר, ואת אמרת לי ללכת, והייתי עצובה עד עכשיו!"
התיישבתי לידה, בודקת אם כבר מתאים לה חיבוק או עדיין לא. בודקת גם עם עצמי, איך אני מרגישה. ובכן – רעננה, שמחה שהמשכתי לישון. ומצטערת בשבילה על הצער שחוותה. ועוד גיליתי, שזה בסדר. ששתי התחושות הללו יכולות להתקיים בי זו לצד זו. שהרצון שלי לישון לגיטימי, והפגיעה שלה לגיטימית. "רצית אותי בבוקר, ואמרתי לך ללכת, ונפגעת והיית עצובה במשך הרבה זמן", אמרתי לה. "אני מצטערת שהיה לך עצוב כל כך הרבה זמן".
לפני כמה שנים אני מניחה שהייתי מוסיפה איזה "אבל" מצטדק, או לפחות מסביר. גם כאן, גם במקרה של הכלב (שם יכול ה"אבל" להיות מרגיע - 'הכלב לא עושה כלום, הנה תראי', ואפילו, לפעמים, מאשים – 'למה רצת?'). הייתי נסחפת למערבולת הזו שיוצר העימות הלכאורה חזיתי בין רצונותי, צרכי או שגיאותי, לבין תחושותיה של הילדה שלי. המערבולת הזו שיוצרת את האשמה, כי כבר מינקות למדנו שכשיש עימות, חייב להיות אשם.
מותר לטעות, לרצות, להכשל, להיפרד
ההסחפות למערבולת האשמה גורמת לנו להסביר, או לנסות להרגיע או להקטין את הכאב שלו, או לנסות משהו אחר, ולהסתבך, ולכאוב, ולשדר לילד, בלי להתכוון, שקרה פה (עוד) משהו קשה וכואב. והמשהו הזה הוא שאמא רצתה לישון, או טעתה בהערכת הכלב, או שאבא לא הצליח לעזור לו.
אבל רגע! לאמא מותר לטעות! ומותר לה לרצות לישון (באמת, מותר לה!). ולאבא מותר להכשל. וזה הולך הלאה: לאבא ואמא מותר להיפרד, אפילו.
וכל ה"מותרים" האלה לא גורעים כהוא זה מצערו או כאבו של הילד, לא מבטלים אותם. אם נסתכל היטב נראה שאפשר, בעדינות, להפריד את הדברים, לאפשר את הגם וגם. ולראות שגם אם להתנהגות שלנו יש חלק בצערו של הילד, זה רק חלק: חלק מהצער, וגם חלק מאיתנו. החלק שטועה, שנכשל, או החלק שיש לו רצונות וצרכים משלו, או החלק שצועק על הילד מתוך עייפותי או מצוקתי-שלי – נמצא שם, ואני יכולה להכיר בו, אני יכולה גם להכיר אותו לילד שלי (ואיזו דוגמה נפלאה זו לילד, שלומד שמותר לו לעמוד על שלו, או לטעות, ואפילו להכשל), ואני יכולה להכיר בצערו של הילד. להצטער עבורו, איתו, אפילו אם אני חלק מהותי ממה שקרה, בלי להיבלע במערבולת האשמה.
לא לבקש סליחה, לא לסלוח
החלק הזה התבהר לי היטב ככל שהעמקתי בלימודי הקונסטלציה המשפחתית, ששופכת אור מרתק על מערכות יחסים והאיזון העדין בתוכן.
בסדנה שהעברתי לא מזמן על אשמה והאשמה במערכות יחסים, אמרה לי מישהי: אז בסדר, אני רואה ומבינה, אמא שלי לא אשמה, אני מוכנה לקבל את זה. אבל כשאני סולחת לה אני מרגישה שמשהו בתוכי נגזל.
נכון, אמרתי - את לא צריכה לסלוח.
בקשת הסליחה מהנפגע מוסיפה חטא על פשע (גם אם לא היה פשע). היא מעבירה אל הנפגע אחריות: לסלוח. למחול על העוול שנגרם לו, כמעט להגיד: כבר לא כואב.
היא שוב מכתירה את האשם כאשם, אבל הפעם נותנת הזדמנות לאשמה מיותרת נוספת: אשמת הנפגע, שלא רוצה להפרד מהכאב, למחוק אותו.
ומדוע בעצם שהנפגע יעשה זאת? הרי כמה שורות למעלה הזמנו את הפוגע לתת מקום לכאבו של הנפגע, ועכשיו אנו נחפזים לבקש מהנפגע לוותר עליו?
במקום לבקש סליחה מהנפגע ולהעביר אליו את הנטל המקומם והבלתי אפשרי לעתים - למחול על כאבו, נרצה שמי שפגע יקח את האחריות על הכאב שגרם, יכיר בו. "פגעתי בך, הכאבתי לך, אני מצטער", הן מילים חזקות שמחוללות תנועה פנימית עזה: הנה הפוגע הכיר בכאב שלי, ולא ביקש ממני באותה נשימה לוותר עליו, כדי לנקות עצמו מתחושת האשמה שדבקה בו.
בואו נעבור לדבר במונחים של הכרה, אמפתיה ואחריות. בואו ננסה לכונן עולם נטול אשמים ומאשימים, נקי מ"רעים" ו"טובים", עולם שבו גם הפוגע וגם הנפגע לגיטימים, שבו לא צריך לבטל או למחוק אף אחד. ואם עולם זה גדול מדי, כרגע - נסו את זה בבית.
זה עבר לה לאחר שאחד הילדים הגדולים השתולל עם הכלב, וזה הפך להיות קופצני ונבחני יותר. בזמן ארוחת הערב, כשהכלב משחר לפירורים מתחת לשולחן, היתה מסוייגת עד מבוהלת, וביקשה את נוכחותי. כשסיימה לאכול, חששה לגשת לשטוף ידיים, ואני הרגעתי אותה, שהכלב מתעניין יותר באיזור פינת האוכל, והיא יכולה ללכת בבטחה. טעיתי. רק עזבה את השולחן ורצה לחדר האמבטיה, והכלב זינק אחריה. עליז, לא מזיק בעליל, אבל היא נבהלה נורא.
חיבקתי אותה כשהיא בוכה בכי תמרורים. 'נבהלת', אמרתי לה, 'כשהוא רץ אחריך פתאום'. היא הנהנה מתוך הדמעות. 'זה היה ממש מפתיע ומפחיד', הוספתי. הבכי גבר. 'ואני אמרתי לך שהוא לא יבוא אחריך', אמרתי. 'טעיתי. אני מצטערת'.
לא מזמן דיברתי עם חבר, שלו בעיות גדולות בהרבה. הילד שלו לא מוצא את מקומו בבית הספר מבחינה חברתית, חוזר הביתה ומספר שאף אחד לא משחק איתו, שהוא לבד בהפסקות.
והכי גרוע, הוא מספר, שהילד אומר לי: אבל אמרת לי שזה יהיה בסדר. וזה נכון. הבטחתי לו. חשבתי שזו תקופת הסתגלות. חשבתי שאוכל לעזור לו, ניסיתי לעודד אותו. ואני לא מצליח.
ופגשתי אשה נוספת, שסיפרה שבן השנתיים שלה הפך אלים במיוחד בימים האחרונים. משהו בה אמר לה שהתנהגותו קשורה לעובדה שהיא ואביו החליטו להיפרד, ולכך שהאב עזב את הבית. היא מרגישה כל כך אשמה.
כמה בקלות אנחנו מרגישים אשמים מול הילדים שלנו. כשאנחנו צועקים עליהם, כשאנחנו גורמים להם כאב או צער. כשאנו פוגעים בילדים שלנו אנחנו מרגישים אשמים, וכשאנחנו מרגישים אשמים אנחנו מבקשים סליחה, ואני רוצה להפריד בין שלוש החוליות הללו, ולהציע אלטרנטיבה.
להפריד את הפגיעה מן האשמה
על תחושת האשמה של האמהות כבר כתבתי במקום אחר (וגם אבות לא חפים ממנה), היא כל כך נפוצה.
גידול ילדים משמעו התמודדות יומיומית עם הרבה, ובכלל זה סוגיות (חלקן חדשות עבורנו) שמעמתות את האנושיות שלנו עם תפקידנו כיודעי כל מושלמים, ואת האינטרסים האישיים שלנו עם שלהם; כל אלה מציבים אותנו לעתים קרובות מול דמעותיו של הילד שלנו, אשר קשורות קשר הדוק למשהו שעשינו, או שלא עשינו.
אבל האם הפגיעה בילד שלנו הופכת אותנו בהגדרה אשמים, לא בסדר? אני רוצה להזמין אותנו לנתק את הקשר בין השניים, באמצעות דוגמה נוספת:
כמו כל הילדים, גם ילדי מתקשים להיפרד מהשינה בימי חול, ובשבתות מזנקים מהמיטה בשעה לא סבירה בעליל. משגדלו מעט והם יכולים לגשת לשירותים, לקחת משהו לאכול ובעיקר להעסיק את עצמם, נכנס לביתנו הכלל שאומר: לא מעירים את אבא ואמא בשבת בבוקר.
באחת השבתות, עם שחר, נשמע קול טפיפת רגלים קטנות וילדה התייצבה לצד מיטתי. אינני זוכרת מה רצתה, אבל לא דובר במקרה חירום, ועל כן הבהרתי (חצי מתוך שינה, ועל כן, מן הסתם, לא בלבביות יתרה) שאני ממשיכה לישון, ושתפנה אלי שוב כשאקום.
מאוחר יותר, כשהואלתי בטובי לקום, מצאתי ילדה מכורכמת פנים. "העלבת אותי!" היא אמרה. "רציתי אותך בבוקר, ואת אמרת לי ללכת, והייתי עצובה עד עכשיו!"
התיישבתי לידה, בודקת אם כבר מתאים לה חיבוק או עדיין לא. בודקת גם עם עצמי, איך אני מרגישה. ובכן – רעננה, שמחה שהמשכתי לישון. ומצטערת בשבילה על הצער שחוותה. ועוד גיליתי, שזה בסדר. ששתי התחושות הללו יכולות להתקיים בי זו לצד זו. שהרצון שלי לישון לגיטימי, והפגיעה שלה לגיטימית. "רצית אותי בבוקר, ואמרתי לך ללכת, ונפגעת והיית עצובה במשך הרבה זמן", אמרתי לה. "אני מצטערת שהיה לך עצוב כל כך הרבה זמן".
לפני כמה שנים אני מניחה שהייתי מוסיפה איזה "אבל" מצטדק, או לפחות מסביר. גם כאן, גם במקרה של הכלב (שם יכול ה"אבל" להיות מרגיע - 'הכלב לא עושה כלום, הנה תראי', ואפילו, לפעמים, מאשים – 'למה רצת?'). הייתי נסחפת למערבולת הזו שיוצר העימות הלכאורה חזיתי בין רצונותי, צרכי או שגיאותי, לבין תחושותיה של הילדה שלי. המערבולת הזו שיוצרת את האשמה, כי כבר מינקות למדנו שכשיש עימות, חייב להיות אשם.
מותר לטעות, לרצות, להכשל, להיפרד
ההסחפות למערבולת האשמה גורמת לנו להסביר, או לנסות להרגיע או להקטין את הכאב שלו, או לנסות משהו אחר, ולהסתבך, ולכאוב, ולשדר לילד, בלי להתכוון, שקרה פה (עוד) משהו קשה וכואב. והמשהו הזה הוא שאמא רצתה לישון, או טעתה בהערכת הכלב, או שאבא לא הצליח לעזור לו.
אבל רגע! לאמא מותר לטעות! ומותר לה לרצות לישון (באמת, מותר לה!). ולאבא מותר להכשל. וזה הולך הלאה: לאבא ואמא מותר להיפרד, אפילו.
וכל ה"מותרים" האלה לא גורעים כהוא זה מצערו או כאבו של הילד, לא מבטלים אותם. אם נסתכל היטב נראה שאפשר, בעדינות, להפריד את הדברים, לאפשר את הגם וגם. ולראות שגם אם להתנהגות שלנו יש חלק בצערו של הילד, זה רק חלק: חלק מהצער, וגם חלק מאיתנו. החלק שטועה, שנכשל, או החלק שיש לו רצונות וצרכים משלו, או החלק שצועק על הילד מתוך עייפותי או מצוקתי-שלי – נמצא שם, ואני יכולה להכיר בו, אני יכולה גם להכיר אותו לילד שלי (ואיזו דוגמה נפלאה זו לילד, שלומד שמותר לו לעמוד על שלו, או לטעות, ואפילו להכשל), ואני יכולה להכיר בצערו של הילד. להצטער עבורו, איתו, אפילו אם אני חלק מהותי ממה שקרה, בלי להיבלע במערבולת האשמה.
לא לבקש סליחה, לא לסלוח
החלק הזה התבהר לי היטב ככל שהעמקתי בלימודי הקונסטלציה המשפחתית, ששופכת אור מרתק על מערכות יחסים והאיזון העדין בתוכן.
בסדנה שהעברתי לא מזמן על אשמה והאשמה במערכות יחסים, אמרה לי מישהי: אז בסדר, אני רואה ומבינה, אמא שלי לא אשמה, אני מוכנה לקבל את זה. אבל כשאני סולחת לה אני מרגישה שמשהו בתוכי נגזל.
נכון, אמרתי - את לא צריכה לסלוח.
בקשת הסליחה מהנפגע מוסיפה חטא על פשע (גם אם לא היה פשע). היא מעבירה אל הנפגע אחריות: לסלוח. למחול על העוול שנגרם לו, כמעט להגיד: כבר לא כואב.
היא שוב מכתירה את האשם כאשם, אבל הפעם נותנת הזדמנות לאשמה מיותרת נוספת: אשמת הנפגע, שלא רוצה להפרד מהכאב, למחוק אותו.
ומדוע בעצם שהנפגע יעשה זאת? הרי כמה שורות למעלה הזמנו את הפוגע לתת מקום לכאבו של הנפגע, ועכשיו אנו נחפזים לבקש מהנפגע לוותר עליו?
במקום לבקש סליחה מהנפגע ולהעביר אליו את הנטל המקומם והבלתי אפשרי לעתים - למחול על כאבו, נרצה שמי שפגע יקח את האחריות על הכאב שגרם, יכיר בו. "פגעתי בך, הכאבתי לך, אני מצטער", הן מילים חזקות שמחוללות תנועה פנימית עזה: הנה הפוגע הכיר בכאב שלי, ולא ביקש ממני באותה נשימה לוותר עליו, כדי לנקות עצמו מתחושת האשמה שדבקה בו.
בואו נעבור לדבר במונחים של הכרה, אמפתיה ואחריות. בואו ננסה לכונן עולם נטול אשמים ומאשימים, נקי מ"רעים" ו"טובים", עולם שבו גם הפוגע וגם הנפגע לגיטימים, שבו לא צריך לבטל או למחוק אף אחד. ואם עולם זה גדול מדי, כרגע - נסו את זה בבית.