אמא, את מי את אוהבת יותר?

על תחושת קיפוח, השוואות ומדידות, יותר ופחות, טוב ורע, ועל גם וגם

זה לא הוגן!
אם יש משהו שהילדים שלי עושים ושיכול להוציא אותי מדעתי, זה השוואות. "אבל למה הוא...?" "אני קיבלתי רק אחד והיא שניים" וכמובן – "אמא, את מי את אוהבת יותר?"
הם לא אשמים, כמובן. החברה שלנו מלמדת להשוות. גם אנחנו, המבוגרים, עסוקים בכך ללא הרף, בהצצה אל האחר, בשמירה על איזון: פרגנתי לך בלייק, עכשיו תורך; בראש השנה היינו אצל הוריך, בפסח אנחנו אצל המשפחה שלי; כמה הם נתנו לנו בצ'ק לבר-מצווה של הילד? כי הבן שלהם מתחתן בשבוע הבא...
ההשוואה והכימות הם אמצעים מקובלים בחברה שלנו, שמתבססת על ציונים, דירוגים וסמלי סטטוס שניתן לראות ולהראות, ולמדוד: בית גדול יותר, סלולארי חדיש יותר. 
ההשוואה היא מובנת מאליה אפוא, וכמותה הקנאה, אחותה החורגת שמדדה בעקבותיה ומותירה ריקנות חמצמצה בפה.

וגם פנימה: ידיד שלי, שעוסק בקואצ'ינג, נוהג לכמת: בסקאלה של אחד עד עשר, כמה את רוצה את זה? אחרים יבקשו אותי לבדוק מה אני יותר: רוצה או פוחדת, והמתקדמים יציעו לי לחפש מה הרווח שלי מההמנעות, כדי להתגבר עליה ולמגרה. 
או-או. מנצחים ומפסידים. טובים ורעים. בעד או נגד.

גם וגם
ההתמקדות היא אודות הגם וגם. אני גם רוצה וגם פוחדת. משהו בי רוצה, רוצה מאוד, ומשהו בי פוחד נורא. ואין לזה סרגל, או משקל, או מדד. לכל אחד מהם יכולה להיות צורה, או צבע, או תנועה, אבל כמו תפוח ותפוז, הם בלתי ניתנים להשוואה, והם יכולים לשבת זה בצד זה, בתוך אותה קערת פירות שהיא אני.

גילי, בן 8, שאיתו אני עובדת בהתמקדות כבר קרוב לשנה, עבר לאחרונה לבית ספר חדש, והוא מסתגל. "בית הספר הקודם היה מעצבן," סיפר לי בפגישתנו האחרונה, "אבל אני גם מתגעגע אליו". לא רק בית הספר חדש עבור גילי, גם מחבריו הוא נדרש להיפרד. "גם לנועם אני מתגעגע קצת", הוסיף. "גם הוא היה מעצבן: היינו רבים הרבה והוא היה מציק לי, אבל אני מתגעגע אליו", אמר בפשטות. 
כי זה פשוט, אבל כל כך לא טריוויאלי – להרחיב את יכולת ההכלה שלנו ולהחזיק, זה בצד זה, שני רגשות סותרים לכאורה. 

ממש כמו לאהוב את שני ילדיך, או את שלושתם, או את כל השבעה. המיכל מתרחב, כך אנחנו מבטיחים להורים שעומדים בפני לידת ילד נוסף, שלא מבינים איך יוכלו לאהוב עוד מישהו כמו שהם אוהבים את הראשון. הם לא. הם יאהבו את הילד החדש על מה שהוא, אחרת ממה שהם אוהבים את הראשון, השונה ממנו.

ואם קשה לנו לתפוס את הדואליות הזו כשהיא מתקיימת בתוכנו, אם קשה לנו לאפשר לשונות הפנימית שלנו להיות, בלי לנסות לבטל את הסתירה על ידי העלמת אחד הצדדים – איך נוכל להמנע מלהשוות את עצמנו לאחרים? איך נוכל ללמד את ילדינו אחרת?

אז מה אפשר לעשות במקום להשוות? 
אז אחרי שאני משקפת לבתי שהיא רוצה בדיוק כמו אחיה הגדול, ולאחיה הגדול שהוא רוצה בדיוק את מה שיש לחבר שלו, ואחרי שאני מסכימה להיות איתם בתחושת הקנאה והקיפוח ובקושי שהן מביאות (אבל באמת מסכימה, לא ישר קופצת לשלב הבא), אני מזמינה אותם לעצור, ולשים לב.
לשים לב לשונות, ליחודיות. לשים לב לפרטים שהופכים כל אדם וכל מצב לחד-פעמי. לשים לב לריבוי, שאינו בהכרח סתירה או ניגוד: מישהו מצטיין במתמטיקה, אבל מתקשה לספר סיפור, ואחר בדיוק להפך. לשים לב שלא כל דבר ניתן באמת לראות ולכמת, והילדה שלובשת כל יום שמלה חדשה לגן, אולי גם היא עצובה לפעמים...? לשים לב, בלי לנסות לבטל את תחושת הקיפוח - רק לשים לב.

ובעיקר – לשים לב למה אנחנו זקוקים. 
כשאני משווה ביני לבין אחי, האם מה שחשוב לי זה את מי אוהבים יותר, או שאני פשוט רוצה כרגע לוודא שאני אהובה, או זקוקה לחיבוק גדול?
ומה הניע אותי לתת לחבר את הצעצוע? והאם באמת מה שאני זקוק לו הוא שוויון? הדדיות? צעצוע שווה ערך? כשעוצרים רגע ובודקים, אפשר לגלות בפנים, למשל, את חדוות הנתינה ("נתתי לו כי ידעתי שהוא ישמח"), או את הכמיהה לקשר ("נתתי לו כדי שהוא יהיה חבר שלי"). 
להקשיב לעצמי, לדייק את הצרכים שלי, את התחושות שלי, ולתת להם מקום וביטוי – אלה הם השלבים הראשוניים, ההכרחיים, באינטראקציה שלנו עם עצמנו, ועם הזולת. כי השלב הבא הוא להקשיב גם לאחר, לראות שהוא אחר, ולקבל את אחרותו. לקבל שגם הוא וגם אני יכולים להתקיים כאן, זה בצד זה, ויש מקום לכולם.

---

הגישה הזו מדברת אליך? רוצה לקבל כלים מעשיים ועמוקים שיסייעו להתמודד עם האתגרים בבית?
סדנאות התמקדות להורים יפתחו בקרוב. פרטים נוספים כאן