אמא, אני לא רוצה להגמל
על גמילה מהנקה, מחיתולים, ממוצץ, על מערכת יחסים ועל אחריות
גמילה. איזה הורה אינו חרד את המילה הזו: גמילה מהנקה, גמילה ממוצץ, גמילה מחיתולים או מהרטבת לילה.
ישנן המון שיטות לכל אחת מהגמילות הללו – בהדרגה או בבת אחת, פיפי-פרס, עץ מוצצים או ייסוד טקסים, ועוד עזרים טקטיים, רגשיים ופיסיים.
בעיני, המפתח בהקשר של גמילה (טוב, המפתח פחות או יותר לכל דבר) הוא מערכת יחסים. כי כשאנחנו נערכים לגמילה של ילדנו ממשהו, יש כאן לפחות שני אנשים ומערכת יחסים אחת שמעורבים. ובמערכת היחסים הזו מתעוררת ועולה שאלת האחריות.
האחריות משתנה וצומחת במערכת היחסים הורים-ילדים. כשהם תינוקות – האחריות כולה עלינו: הם זקוקים לנו כדי להיות להם לפה, לרגלים, לידים. הם זקוקים לנו שנבחין כשהם רעבים, רטובים, עייפים, ונספק להם את צרכיהם, שאותם הם לא יכולים לספק בעצמם, ואף לא לבקש.
אבל בכל גיל ישנה שם מערכת היחסים בינינו, ובכל גיל, גם כשיהיו בני שלושים, כשנרצה ליצור שינוי, לעזור להם או לנו, התחנה הראשונה שלנו תהיה פנימה.
גמילה מהנקה: לקחת את תרופת הפלא
מחשבות מתגנבות על הפסקת הנקה, או הפסקה של הנקת לילה. השאלה "איך עושים את זה" היא תמיד מוקדמת. לפניה יש זמן לעצירה ובדיקה: מה אני מרגישה? מה הכי קשה לי? למה אני זקוקה? התשובות לשאלות הללו לא יובילו אותי לנקודה חד משמעית, בדרך כלל להפך: אני רוצה את הלילות שלי בחזרה, אבל פוחדת לאבד את תרופת הפלא הזו שתמיד היתה שם עבורנו כדי להקל, לרפא ולהרגיע; יש בי משהו שרוצה כבר להשתחרר מהתלות הזו, אבל יש בי משהו שחושש שהקשר האינטימי בינינו יפגע.
ההסכמה להקשיב לכל הקולות הללו בתוכי, לכל הרגשות הסותרים, בלי לנסות לשים ביניהם "אבל" או לגרום להם לקזז זה את זה, יכולה להביא שקט. ההבנה שאין כאן תשובה נכונה, אין כאן צד צודק או מוצדק, שכל הקולות הללו שלי, וכולם צודקים, ראויים ורלוונטים, משחררת אותם מלריב בתוכי. ואז - הצעד הבא יהיה ברור, ולא מופרע בקריאות ביניים על ידי הצדדים שמהם התעלמתי או ניסיתי להדחיק. אז אוכל לפנות ולהתבונן בילד שלי.
איך הוא מרגיש? איזה צורך ההנקה מספקת עבורו? רעב? צמא? קרבה? בטחון? אהבה?
אחרי ששמתי לב לכל מה שקורה אצלי בפנים, קל לי יותר להסתכל נכוחה על התינוק שלי ולראות – מה שלו, ומה שלי. קל יותר להרגיש בטחון ויציבות בהחלטה שלי, ולהציב את הגבול, מבלי להרגיש שגזלתי מהילד שלי משהו.
כשגמלתי את ילדי מהנקת לילה, בחרתי להמשיך לישון לצידם, ולא להעביר אותם לחזקת אביהם לכמה לילות, עד שישכחו. היה לי ברור שהצורך שלהם – ושלי – בקרבה ובחום הוא הצורך המרכזי. היה לי גם ברור שהלילות רצופי ההתעוררויות חייבים להפסק, לטובת בריאותי הנפשית והפיסית, וגם לטובת שלהם. כשהתעוררו בלילה הראשון ליטפתי וחיבקתי, והסברתי שלא יונקים עד שאין אור בחוץ. היה בכי מר, כמובן, ואני הסכמתי שיהיה, חיבקתי וליטפתי עוד ואמרתי: כן, אתה מאוד רוצה, אתה ממש מתגעגע, זה באמת קשה, אני איתך. הלילה הראשון היה מלא בהתעוררויות כאלה. בלילה השני היו אחת או שתיים. הלילה השלישי היה פשוט רצוף.
גמילה מהרטבה: לא רוצה לקום
בתי השניה הפתיעה אותי; בניגוד לאחיה הגדול שבסביבות גיל שלוש החל לשכוח את המוצץ שלו עד שזנח אותו לחלוטין, היא דבקה בו וסירבה להפרד.
למזלנו, קדמה להתמודדות עם המוצץ התמודדות אחרת, עם הרטבת הלילה, שלימדה אותנו הרבה, עליה ועלי. הגמילה מחיתולים הלכה די בקלות, אבל הלילות היו מתסכלים. כמעט מדי בוקר היינו מגלים מיטה רטובה, ובתוכה ילדה נמה בשלווה. זה היה מעצבן, מסריח ומאוד מתסכל: לא עזר לבקר בשירותים לפני השינה, אפילו לקחת אותה באמצע הלילה, חצי ישנה, לביקור נוסף, לא פתר את הבעיה: הילדה פשוט המשיכה לישון בזמן שהשלפוחית התרוקנה.
שמתי לב לתסכול שלי, אפילו לכעס שבצבץ שם. לא היה לי כוח יותר לכביסות, לריח שדבק בחדר, לתקווה שנכזבה מדי בוקר. הייתי עם כל אלה ונתתי להם את תשומת הלב שלה נזקקו, וכך חסכתי להם את הצורך להתפרץ על הילדה.
ואז דיברתי איתה; ילדה בוגרת וחכמה מאוד, שאמרה: אני לא רוצה לעשות פיפי במיטה, אבל אני פשוט לא מתעוררת.
אז יש בך חלק שממש לא רוצה לעשות פיפי במיטה, אמרתי לה. אבל יש שם חלק אחר שעייף מדי, פשוט אין לו כוח לקום, הוא רוצה להמשיך לישון. התוודענו יחד לשני החלקים הללו: הראשון לא אוהב את הקור והרטיבות, רוצה לישון אצל חברים כשתהיה גדולה כמו אח שלה, רוצה להרגיש גאה ושמח, וגם לשמח את אמא (אאוצ'). והשני – פשוט רוצה לישון... הכרנו בשני החלקים הללו; לא אמרנו לאחד מהם שהוא לא בסדר, לא לגיטימי, שאנחנו לא אוהבות אותו ושילך מפה. הכרנו בכך שהשני יותר חזק מהראשון, שבמלחמה ביניהם הוא בדרך כלל מנצח. שמנו לב שהראשון מרגיש חלש, לעומת השני...
אז הוא רוצה להתחזק, אמרתי לה. מה יכול לעזור לו להתחזק?
היא חשבה קצת, ואז אמרה – אולי אם ניתן לו משהו בבוקר, או נבטיח לו משהו שאני מאוד רוצה. ברוח משהו שהביאה מהגן באותה תקופה היא ביקשה שנעשה דף מדבקות, ואחרי עשר מדבקות (אני הייתי מוכנה להסתפק בחמש...) – מתנה.
וזה עבד. מאותו לילה ואילך פסקו ההרטבות. החלק שרוצה קיבל תמריץ שעזר לו להתחזק, להתעורר ולגשת לשירותים. כעבור ארבעה-חמישה ימים היא שכחה אפילו לבקש מדבקה. משהו בפנים התאזן, למד, התרגל אחרת.
גמילה ממוצץ: להפסיק את ההתמכרות
עם המוצץ זה היה יותר מסובך. לשני החלקים התוודענו די בקלות: החלק שרוצה להפטר מהמוצץ, כי אחיה הגדול צוחק עליה; כי היא בת חמש, חמש וחצי, תכף שש! וממש בקרוב תרצה לישון אצל חברים; כי רופאת השיניים אמרה שחבל על השיניים היפות שלה. והחלק השני ש... פשוט לא יכול בלי זה. שאוהב ומתגעגע ושזה עוזר לו להרדם ולהרגע. מדי פעם היא השליכה אותו מבעד לחלון (ואנחנו התגנבנו החוצה כדי שעם ערב, כשיגיעו הדמעות, נוכל לשלוף אותו, שטוף ומוכן), או השאירה אותו לבן דוד תינוק (ואנחנו הגנבנו אותו בחזרה לתיק כדי שעם ערב, כשיתחיל הבכי, נוכל לשלוף אותו, זמין ומיידי). "אני מכורה למוצץ" הכריזה אחרי שיחה שהיתה לנו בקשר לסבא ולמה הוא מעשן...
אז מה היה יותר מסובך? לי היה יותר מסובך. לי היה קשה. היה לי קשה לראות את הילדה הנהדרת הזו, הבוגרת, הענקית, עם המוצץ בפה. הקושי שלי השתלט עלי, וגם כשניסיתי לתת לו תשומת לב, הוא היה חזק מדי, והסתנן החוצה. היא הרגישה. וכך יצא שבמשך זמן ממושך, אני הייתי זו שרצתה שהיא תיפטר מהמוצץ.
דמיינו לכם את הסיטואציה הפנימית: אצלה בפנים שני חלקים, אחד שרוצה להפרד מהמוצץ, ואחד שלא רוצה. אלא שלצד זה שרוצה עומדת תגבורת מאסיבית בדמות אמא! יחד הם מאיימים על החלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ, בעצם הקואליצה ביניהם. זה פשוט לא כוחות!
והחלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ? אין לו ברירה, הוא מתעצם ומתגבר וגדל ומשתלט, ומדי לילה הוא לוקח את המוצץ ונאחז בו.
ההבנה הזו עזרה לי להחזיר לעצמי את הנוכחות ואת תשומת הלב למה שקורה אצלי. לשים לב איך לקחתי פה צד, במאבק הפנימי בתוכה, איך התערבבתי עם הרצון שלי והפחד שלי והמבוכה שלי (בת שש?? עם מוצץ? תזכירי לי מה את עושה? אה, את עובדת עם הורים...) בתוך מערכת היחסים העדינה שבתוכה.
ואז זה השתחרר. אז יכולתי לבוא אליה, לילדה החכמה והבוגרת והענקית שלי ולהגיד לה שזה בסדר. שהחלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ יכול להשאר שם, כמה זמן שהוא צריך.
"עד מסיבת הסיום של הגן" היא אמרה לי. "הוא רוצה עד מסיבת הסיום. הוא לא רוצה ללכת לכיתה א' עם מוצץ, אבל הוא צריך עוד זמן".
מסיבת הסיום, שנערכה כעבור כמה חודשים, היתה נהדרת, מרגשת ומדמיעה כצפוי. באותו לילה המוצץ נשאר על השולחן. לא נזרק החוצה, לא נתלה על עץ, לא הועבר לבן דוד תינוק. הוא פשוט היה מיותר.
ישנן המון שיטות לכל אחת מהגמילות הללו – בהדרגה או בבת אחת, פיפי-פרס, עץ מוצצים או ייסוד טקסים, ועוד עזרים טקטיים, רגשיים ופיסיים.
בעיני, המפתח בהקשר של גמילה (טוב, המפתח פחות או יותר לכל דבר) הוא מערכת יחסים. כי כשאנחנו נערכים לגמילה של ילדנו ממשהו, יש כאן לפחות שני אנשים ומערכת יחסים אחת שמעורבים. ובמערכת היחסים הזו מתעוררת ועולה שאלת האחריות.
האחריות משתנה וצומחת במערכת היחסים הורים-ילדים. כשהם תינוקות – האחריות כולה עלינו: הם זקוקים לנו כדי להיות להם לפה, לרגלים, לידים. הם זקוקים לנו שנבחין כשהם רעבים, רטובים, עייפים, ונספק להם את צרכיהם, שאותם הם לא יכולים לספק בעצמם, ואף לא לבקש.
אבל בכל גיל ישנה שם מערכת היחסים בינינו, ובכל גיל, גם כשיהיו בני שלושים, כשנרצה ליצור שינוי, לעזור להם או לנו, התחנה הראשונה שלנו תהיה פנימה.
גמילה מהנקה: לקחת את תרופת הפלא
מחשבות מתגנבות על הפסקת הנקה, או הפסקה של הנקת לילה. השאלה "איך עושים את זה" היא תמיד מוקדמת. לפניה יש זמן לעצירה ובדיקה: מה אני מרגישה? מה הכי קשה לי? למה אני זקוקה? התשובות לשאלות הללו לא יובילו אותי לנקודה חד משמעית, בדרך כלל להפך: אני רוצה את הלילות שלי בחזרה, אבל פוחדת לאבד את תרופת הפלא הזו שתמיד היתה שם עבורנו כדי להקל, לרפא ולהרגיע; יש בי משהו שרוצה כבר להשתחרר מהתלות הזו, אבל יש בי משהו שחושש שהקשר האינטימי בינינו יפגע.
ההסכמה להקשיב לכל הקולות הללו בתוכי, לכל הרגשות הסותרים, בלי לנסות לשים ביניהם "אבל" או לגרום להם לקזז זה את זה, יכולה להביא שקט. ההבנה שאין כאן תשובה נכונה, אין כאן צד צודק או מוצדק, שכל הקולות הללו שלי, וכולם צודקים, ראויים ורלוונטים, משחררת אותם מלריב בתוכי. ואז - הצעד הבא יהיה ברור, ולא מופרע בקריאות ביניים על ידי הצדדים שמהם התעלמתי או ניסיתי להדחיק. אז אוכל לפנות ולהתבונן בילד שלי.
איך הוא מרגיש? איזה צורך ההנקה מספקת עבורו? רעב? צמא? קרבה? בטחון? אהבה?
אחרי ששמתי לב לכל מה שקורה אצלי בפנים, קל לי יותר להסתכל נכוחה על התינוק שלי ולראות – מה שלו, ומה שלי. קל יותר להרגיש בטחון ויציבות בהחלטה שלי, ולהציב את הגבול, מבלי להרגיש שגזלתי מהילד שלי משהו.
כשגמלתי את ילדי מהנקת לילה, בחרתי להמשיך לישון לצידם, ולא להעביר אותם לחזקת אביהם לכמה לילות, עד שישכחו. היה לי ברור שהצורך שלהם – ושלי – בקרבה ובחום הוא הצורך המרכזי. היה לי גם ברור שהלילות רצופי ההתעוררויות חייבים להפסק, לטובת בריאותי הנפשית והפיסית, וגם לטובת שלהם. כשהתעוררו בלילה הראשון ליטפתי וחיבקתי, והסברתי שלא יונקים עד שאין אור בחוץ. היה בכי מר, כמובן, ואני הסכמתי שיהיה, חיבקתי וליטפתי עוד ואמרתי: כן, אתה מאוד רוצה, אתה ממש מתגעגע, זה באמת קשה, אני איתך. הלילה הראשון היה מלא בהתעוררויות כאלה. בלילה השני היו אחת או שתיים. הלילה השלישי היה פשוט רצוף.
גמילה מהרטבה: לא רוצה לקום
בתי השניה הפתיעה אותי; בניגוד לאחיה הגדול שבסביבות גיל שלוש החל לשכוח את המוצץ שלו עד שזנח אותו לחלוטין, היא דבקה בו וסירבה להפרד.
למזלנו, קדמה להתמודדות עם המוצץ התמודדות אחרת, עם הרטבת הלילה, שלימדה אותנו הרבה, עליה ועלי. הגמילה מחיתולים הלכה די בקלות, אבל הלילות היו מתסכלים. כמעט מדי בוקר היינו מגלים מיטה רטובה, ובתוכה ילדה נמה בשלווה. זה היה מעצבן, מסריח ומאוד מתסכל: לא עזר לבקר בשירותים לפני השינה, אפילו לקחת אותה באמצע הלילה, חצי ישנה, לביקור נוסף, לא פתר את הבעיה: הילדה פשוט המשיכה לישון בזמן שהשלפוחית התרוקנה.
שמתי לב לתסכול שלי, אפילו לכעס שבצבץ שם. לא היה לי כוח יותר לכביסות, לריח שדבק בחדר, לתקווה שנכזבה מדי בוקר. הייתי עם כל אלה ונתתי להם את תשומת הלב שלה נזקקו, וכך חסכתי להם את הצורך להתפרץ על הילדה.
ואז דיברתי איתה; ילדה בוגרת וחכמה מאוד, שאמרה: אני לא רוצה לעשות פיפי במיטה, אבל אני פשוט לא מתעוררת.
אז יש בך חלק שממש לא רוצה לעשות פיפי במיטה, אמרתי לה. אבל יש שם חלק אחר שעייף מדי, פשוט אין לו כוח לקום, הוא רוצה להמשיך לישון. התוודענו יחד לשני החלקים הללו: הראשון לא אוהב את הקור והרטיבות, רוצה לישון אצל חברים כשתהיה גדולה כמו אח שלה, רוצה להרגיש גאה ושמח, וגם לשמח את אמא (אאוצ'). והשני – פשוט רוצה לישון... הכרנו בשני החלקים הללו; לא אמרנו לאחד מהם שהוא לא בסדר, לא לגיטימי, שאנחנו לא אוהבות אותו ושילך מפה. הכרנו בכך שהשני יותר חזק מהראשון, שבמלחמה ביניהם הוא בדרך כלל מנצח. שמנו לב שהראשון מרגיש חלש, לעומת השני...
אז הוא רוצה להתחזק, אמרתי לה. מה יכול לעזור לו להתחזק?
היא חשבה קצת, ואז אמרה – אולי אם ניתן לו משהו בבוקר, או נבטיח לו משהו שאני מאוד רוצה. ברוח משהו שהביאה מהגן באותה תקופה היא ביקשה שנעשה דף מדבקות, ואחרי עשר מדבקות (אני הייתי מוכנה להסתפק בחמש...) – מתנה.
וזה עבד. מאותו לילה ואילך פסקו ההרטבות. החלק שרוצה קיבל תמריץ שעזר לו להתחזק, להתעורר ולגשת לשירותים. כעבור ארבעה-חמישה ימים היא שכחה אפילו לבקש מדבקה. משהו בפנים התאזן, למד, התרגל אחרת.
גמילה ממוצץ: להפסיק את ההתמכרות
עם המוצץ זה היה יותר מסובך. לשני החלקים התוודענו די בקלות: החלק שרוצה להפטר מהמוצץ, כי אחיה הגדול צוחק עליה; כי היא בת חמש, חמש וחצי, תכף שש! וממש בקרוב תרצה לישון אצל חברים; כי רופאת השיניים אמרה שחבל על השיניים היפות שלה. והחלק השני ש... פשוט לא יכול בלי זה. שאוהב ומתגעגע ושזה עוזר לו להרדם ולהרגע. מדי פעם היא השליכה אותו מבעד לחלון (ואנחנו התגנבנו החוצה כדי שעם ערב, כשיגיעו הדמעות, נוכל לשלוף אותו, שטוף ומוכן), או השאירה אותו לבן דוד תינוק (ואנחנו הגנבנו אותו בחזרה לתיק כדי שעם ערב, כשיתחיל הבכי, נוכל לשלוף אותו, זמין ומיידי). "אני מכורה למוצץ" הכריזה אחרי שיחה שהיתה לנו בקשר לסבא ולמה הוא מעשן...
אז מה היה יותר מסובך? לי היה יותר מסובך. לי היה קשה. היה לי קשה לראות את הילדה הנהדרת הזו, הבוגרת, הענקית, עם המוצץ בפה. הקושי שלי השתלט עלי, וגם כשניסיתי לתת לו תשומת לב, הוא היה חזק מדי, והסתנן החוצה. היא הרגישה. וכך יצא שבמשך זמן ממושך, אני הייתי זו שרצתה שהיא תיפטר מהמוצץ.
דמיינו לכם את הסיטואציה הפנימית: אצלה בפנים שני חלקים, אחד שרוצה להפרד מהמוצץ, ואחד שלא רוצה. אלא שלצד זה שרוצה עומדת תגבורת מאסיבית בדמות אמא! יחד הם מאיימים על החלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ, בעצם הקואליצה ביניהם. זה פשוט לא כוחות!
והחלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ? אין לו ברירה, הוא מתעצם ומתגבר וגדל ומשתלט, ומדי לילה הוא לוקח את המוצץ ונאחז בו.
ההבנה הזו עזרה לי להחזיר לעצמי את הנוכחות ואת תשומת הלב למה שקורה אצלי. לשים לב איך לקחתי פה צד, במאבק הפנימי בתוכה, איך התערבבתי עם הרצון שלי והפחד שלי והמבוכה שלי (בת שש?? עם מוצץ? תזכירי לי מה את עושה? אה, את עובדת עם הורים...) בתוך מערכת היחסים העדינה שבתוכה.
ואז זה השתחרר. אז יכולתי לבוא אליה, לילדה החכמה והבוגרת והענקית שלי ולהגיד לה שזה בסדר. שהחלק שלא רוצה להפרד מהמוצץ יכול להשאר שם, כמה זמן שהוא צריך.
"עד מסיבת הסיום של הגן" היא אמרה לי. "הוא רוצה עד מסיבת הסיום. הוא לא רוצה ללכת לכיתה א' עם מוצץ, אבל הוא צריך עוד זמן".
מסיבת הסיום, שנערכה כעבור כמה חודשים, היתה נהדרת, מרגשת ומדמיעה כצפוי. באותו לילה המוצץ נשאר על השולחן. לא נזרק החוצה, לא נתלה על עץ, לא הועבר לבן דוד תינוק. הוא פשוט היה מיותר.